רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין": האם קבצנים הם "בני אדם רגילים"?

יש ספרים שמחכים לתורם, וכמה טוב כשהוא מגיע!

איזון עדין, ספרו השני של הסופר ההודי-קנדי רוהינטו מיסטרי, ראה אור באנגלית ב-1995, ותורגם לעברית חמש שנים אחרי כן, אבל רק עכשיו הגיע לידי.

הספר היה רב מכר עולמי, גם בעברית, ומדובר במקרה נדיר שבו המסחריות עולה בקנה אחד עם איכות. לא בכדי זכה איזון עדין בשלל פרסים, ביניהם מועמדות ברשימה הקצרה לפרס בוקר, שנה אחרי שראה אור לראשונה, והופיע ב-2014 ברשימת עשרת הספרים האסייתיים הטובים ביותר של ה"דיילי טלגרף". הוא עב-כרס, 754 עמודים בעברית (ולפיכך ארוך בהרבה באנגלית), ואי אפשר להניח אותו. הוא סוחף, מרגש ומסעיר, נוגע ללב, מכאיב, משמח ומרגיז, מסקרן ומעורר מחשבות.

הרומן מתרחש בחלקו הראשון ב-1975, בעיר גדולה בהודו. שמה אינו מוזכר, אבל אפשר להניח שמדובר בבומביי, ששמה כיום מומביי, כמו גם באפילוג, שמתרחש שמונה שנים אחרי כן.

תחילתו של הסיפור במפגש אקראי בין ארבעה: מאנק קוהלה, סטודנט צעיר, בנו של בעל מכולת בעיירה הררית קטנה ורחוקה, שהגיע לעיר הגדולה כדי להשתלם במקצוע מכניס שיאפשר לו לשוב אל ביתו ולפרנס את עצמו ואת הוריו המזדקנים; דינה דאלל, אלמנה קשת יום שמתפרנסת מעבודות תפירה, אך הולכת ומאבדת את מאור עיניה, ולכן מחפשת חייטים שכירים שיעבדו אצלה בקבלנות, ודייר משנה שישלם לה שכר דירה. היא מוצאת שני חייטים – אישוואר דארג'י ואחיינו אומפקרקאש, המכונה אום, שהגיעו גם הם מרחוק מאוד, אחרי נסיעה של יממה וחצי ברכבת, ודייר המשנה שמגיע אל ביתה הוא אותו מאנק קוהלה, שמאס במגורי הסטודנטים הסמוכים לאוניברסיטה.

כשמאנק, אישוואר ואום יורדים מהרכבת הם מגלים ששלושתם מחפשים את אותה כתובת: ביתה של דינה, שם ישתקעו במשך כשנה ויחוו תלאות ושמחות שישנו את חיי שלושתם.

לא רק ההיכרות ביניהם היא זאת שמשנה להם את החיים, כי לא הכול קשור בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם: המציאות החיצונית, ההיסטוריה, היא זאת שמתערבת להם בחיים בברוטליות שלא תשוער.

הימים הם ימי שלטונה של ראשת ממשלה שאינה מוזכרת בשמה, אבל ברור לגמרי שמדובר באינדירה גנדי. היא הנהיגה "שלטון חירום" שמטרתו כפולה: לצמצם את הילודה, כדי להקטין את האוכלוסיה, ו"לייפות" את הערים. לצורך כך מאלצים גברים ונשים לעבור עיקור, תחילה בשכנועים, ואחרי זמן מה פשוט חוטפים אותם מהרחוב. וכדי לשפר את חזותן של הערים – הורסים את שכונות העוני שבהן עלובי החיים מוצאים לעצמם מחסה בתוך מבנים מאולתרים מדיקטים וקרטון. השלטונות מתעללים בעניים מחוסרי ההגנה בשיטות ובאופנים שלא יאומנו ולא יתוארו. רוהינטון מיסטרי מתעד הכול בפרטי פרטים מסמרי שיער.

אחד העניינים שהרומן עוסק בהם הוא סוגיית הקסטות בהודו. לעומת תושבי העיר, שעניין הקסטות רחוק וזר להם, מוצאם של אישוואר ואום מסביבה שבה הקסטות שולטות בחיי התושבים. מיסטרי מתאר את אורח החיים המזעזע שבו אנשים שנולדו לקסטה נמוכה נשלטים, מופלים, מושפלים, אפילו נרצחים באכזריות לא נתפסת, וכל קסטה משפילה את זאת שמתחתיה: "החדשות שהחמיץ בחודשים האחרונים [..] היו מאותו סוג ששמע דוקהי ערב אחרי ערב בילדותו ; ורק השמות היו שונים, סיטָא הלכה בצד הרחוב של בני הקסטה העליונה ונרגמה בשל כך באבנים, אם כי לא למוות – מטר האבנים נפסק עם הדם הראשון. מזלו של גַמְבְּהִיר, לעומת זאת, שפר פחות; עופרת מותכת נוצקה אל תוך אוזניו כי הוא הרהיב להימצא בטווח שמיעה של המקדש בעיצומה של תפילה. דַיארָאם, שמשך את ידיו מההסכם שהיה לו עם בעל אחוזה לחרוש את שדהו, אולץ לאכול את צואתו של בעל האחוזה בכיכר הכפר. דְהִירָאג' ניסה לשאת ולתת מראש עם פנדיט גְהַנְשְׁיַאם על השכר שיקבל בעד קיצוץ עצים, במקום להסתפק במקלות המעטים שיכול לצפות לקבל בסוף היום; הפנדיט התרגז, האשים את דהיראג' בהרעלת הפרות וציווה לתלותו," וכן הלאה. עם זאת, יש מי שמנסים להיאבק בתופעה: מכנים אותה "מחלה" ומציינים את דבריו של מהטמה גנדי שטען כי "רעיון טומאתם של בני אדם מרעיל את ההינדואיזם כמו שֶׁטִּיפַּת ארסן מרעילה חלב".

אחד הקטעים החזקים ביותר בספר מתאר עצרת המונים שאליה נחטפו עשרות אלפי אנשים ישר מהרחוב, כדי שישמשו קהל. ראש הממשלה מופיעה בפניהם, והם מצווים רק בשני דברים: למחוא כפיים על פי סימן, ולהישאר במקומם, לא ללכת משם. את מחאתם האילמת הם מבטאים בשיחות שבהן הן לועגים להצגה שמתרחשת לנגד עיניהם, או שהם משחקים בקלפים, אמהות שרות לתינוקות שלהן, אף אחד לא מתעניין בראש הממשלה שהגיעה למקום במסוק, מנותקת לחלוטין מבני העם שאותם היא מתיימרת להנהיג.

כך למשל האספה מתקיימת בשיא החום, "כי האסטרולוג של ראש הממשלה מיפה את גופי השמים ובחר את השעה". העצרת מתחילה כאשר "בשעה שתים־עשרה נהמו השמים ועשרים וחמישה אלף ראשים נישאו מעלה. מסוק חג שלוש פעמים סביב השדה, ואחר כך החל לרדת לנחיתה מאחורי הבמה.

דקות אחדות לאחר מכן עלתה ראש הממשלה, בסארי לבן, לבמה, מלווה במישהו במכנסי קורטה לבנים ובכומתת גנדי. שמונה־עשר הנכבדים עיטרו כל אחד בתורו בזר את מנהיגתם, קדו ונגעו בבהונותיה. נכבד אחד עלה על כל השאר בכך שהשתטח אפיים ארצה לפניה, הוא אמר כי יישאר כך כעפר לרגליה, עד שתסלח לו.

ראש הממשלה היתה נבוכה, אף שאיש לא יכול לראות את מבע התמיהה שלה בגלל שמונה־עשר הזרים שבלעו את פניה. אחד מעוזריה הזכיר לה איזה גילוי קטן של חוסר נאמנות מצדו של האיש. 'מדאמג'י, הוא מביע חרטה, הוא אומר שהוא מצטער, בכל לבו.'

המיקרופונים החיים דאגו שהקהל צרוב השמש יוכל לפחות ליהנות ממופע הליצנים שעל הבמה. 'כן, בסדר,' היא אמרה בחוסר סבלנות. 'עכשיו קום ותפסיק לעשות מעצמך צחוק.' האיש הנזוף קפץ על רגליו כמו מתעמל שמשלים תרגיל של סלטה באוויר.

'אתם רואים?' אמר ראג'ראם. 'אמרתי לכם שזה יהיה יום בקרקס יש לנו ליצנים, קופים, אקרובטים, הכול.'

כשתם מסע החנופה המפוברקת, העיפה ראש הממשלה בזה אחר זה את זריה לקהל. היושבים בשורות האח"מים והנכבדים הריעו בפראות למחווה המופלאה הזאת.

'גם אביה עשה את זה כשהיה ראש הממשלה,' אמר אישוואר.

'כן,' אמר ראג'ראם. 'ראיתי את זה פעם, אבל כשהוא עשה את זה הוא נראה צנוע.'

'היא נראית כאילו היא זורקת עלינו זבל,' אמר אום.

ראג'ראם צחק. 'זאת המומחיות של הפוליטיקאי, לא?'

חבר הפרלמנט האזורי פתח בדברי הברכה, והודה לראש הממשלה על הכבוד שחלקה לאזור העני והלא־ראוי הזה.

"הקהל הזה קטן," הוא אמר והניף את ידו להצביע על ההמון השבוי של עשרים וחמישה אלף איש, "אבל הוא קהל קטן ואוהד, שיש בלבו אהבה גדולה אל ראש הממשלה שעשתה רבות כל כך לשיפור חיינו".

וכך זה נמשך, אירוניה נוקבת ומזעזעת.

לאורך כל הרומן מודגש הפער העצום שיש בין בני האדם פשוטים לבין הציניות הברוטלית של השלטונות ושל מי שמייצגים אותם. אנשים דואגים זה לזה, וגם ברגעי מצוקה איומים, הם חומלים על מי שסובל, על מי שקשה לו, וזאת על רקע הזוועות שמחוללים המנהיגים. אדישותם הצינית והנצלנית של אלה בולטת עוד יותר על רקע האחווה וההומניות של אנשים פרטיים, שרואים את האחר (ולא רק את בני האדם הסובלים לידם, אלא גם את חתולי הרחוב!), ומוכנים לחלוק עם זולתם את פת לחמם האחרונה, ולסייע לאחרים בכל דרך אפשרית.

מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל חברה סיפרה לי על מה שחשה שם: תיירים רבים, כך אמרה, מחפשים את "הודו האותנטית", זאת שאפשר לראות בה עוני "אמיתי" (ומזעזע ומחפיר). "ואז," כך סיפרה, "עומדים התיירים בבזאר ובוחרים לעצמם צעיף משי, כשמאחוריהם זוחלים בתוך צואה אנשים קטועי אברים".

אל האנשים הללו, הקבצנים קטועי האברים, מתקרב רוהיסטון מיסטרי בכתיבתו, ומספר לנו עליהם: אלה אינם אלמונים עלובי נפש, "נוף לתיירים", אלא בני אדם רגישים, כאלה שיודעים לאהוב, להעניק מעצמם, להתלוצץ על מר גורלם, כי מה עוד נותר להם לעשות? ולא, בניגוד למה שנהוג לחשוב במערב, הם בכלל לא שמחים בחלקם, בכלל לא מאושרים בתוך הסחי והייאוש שהוא מנת חלקם בחיים היחידים שיש לכל אחד מאתנו, כאן, בעולם הזה. הם מתמודדים כמיטב יכולתם, ויודעים להיות ביקורתיים כלפי המציאות שנכפתה עליהם. הם משתדלים כדברי אחד מהם "לשמור על איזון עדין בין תקווה לייאוש".

"תתפלאו כמה קבצנים הם כמו אנשים רגילים", אומרת אחת הדמויות ברומן. אכן.

דינה דלאל, אחת מארבע הדמויות הראשיות בסיפור, שקועה לאורכו ביצירה של שמיכת טלאים. היא משתמשת בשאריות הבדים המשמשים לשמלות שמזמינים אצלה, ומחברת אותם, ריבוע אל ריבוע. לקראת סופו של הרומן אחד מידידיה מגיע לתובנה שלפיה יש כלל אחד שצריך לזכור: "השמיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד".

הרומן כולו עשוי גם הוא כמעשה טלאים: סיפורים שונים, מההווה ומהעבר, שמצטרפים זה לזה כמעשה פלאים במכלול מרהיב עין ויקר ללב. בסופו התוכנית הכוללת מתבררת לקורא, ומשאירה אותו עצור נשימה.


צילה אלעזר תרגמה את הספר מאנגלית. התרגום נקרא בטבעיות, ויש לברך על החלטתה להותיר לאורכו מילים ומונחים רבים, שאינם מבוארים. אין ברומן אף הערת שוליים, ושום פירוש מיותר. את הכול אפשר להבין מההקשר, והמילים ה"זרות" הרבות מוסיפות נופך הודי, כפי שהוא מופיע גם בשפת המקור, שבה נכתב הספר.

6 thoughts on “רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין": האם קבצנים הם "בני אדם רגילים"?”

  1. קראתי והופנטתי לפני 20 שנה.
    תיקון טעות: בחלק א יש כ- 800 עמודים. גם בחלק ב.

השאר תגובה