תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק": היריון, לידה, קיום

שמו של השיר הראשון בקובץ אבא מחזיק תינוק, "אַהֲבָּא", ושתי השורות הראשונות הפותחות אותו, מעידים על תכניו של הקובץ כולו: "התינוק ישן, / אביו כותב לו".

מדובר בשירי אבהות מלאי עדנה ורוך, שבהם פוגש הדובר את אבהותו, את הרגעים הזעירים שמצטברים זה לזה ויוצרים ביחד את החוויה ההורית; שירים שאנחנו רגילים לקרוא אותם כשהם מגיעים מתוך הוויה נשית ואימהית, אבל האבהות החדשה, הרגישה, המעורבת, מוכיחה לנו שגם גברים חווים במלוא העוצמה, בנפש ובגוף, את התהליך המופלא של היווצרות חיים חדשים, ושל ההתאהבות ברך הנולד, התינוק שמשנה את כל אחד מהוריו לעד.

הדני נוה כותב באופן שנוגע ללב על רגעי החרדה הבלתי נמנעים הנצמדים אל ההורות, מהרגע שהתינוק מודיע על קיומו החדש בעולם: האב "מחבר תפילה המזכירה מה קורה / למי ששוכח תפילה אחרת". כותב על נס היווצרות התודעה החדשה שבאה לעולם: "אדם שכוב על גבו / מניע את ידיו / ולא תופס שהן שלו". כותב על חוויית ההיריון מנקודת המבט של המתבונן מהצד, שאינו עומד מנגד אלא הוא שותף למעשה הבריאה: "את מתעוררת אלי כאל תינוק / בתוכך / העולם חוזר אל מים". על צמיחתו של העובר, כסדרה של ערכים במילון: "ערכים צצים בתוכו: / בעיטה: נ', דרכו של עובר / להבדיל עצמו מאמו / כשעוד אי אפשר להעלות על הדעת / הבדל."

גם המציאות החיצונית, זאת של הקיום הישראלי, כבר מתערבת בחוויה: "יום זיכרון / טקס הקראת שמות הנופלים. // מחפש שם לתינוק".

איך נתפסת הלידה מנקודת המבט של העד המעורב, אביו של היילוד? הוא פונה אל בנו ומספר לו "על טביעה של מי שלא ידע שטָבַע" ועל האֵם ש"מצילה אותך מהטביעה", וחש אתו, באחד השירים היפים בקובץ, את הטראומה של הלידה:

אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַטוֹבָה שֶׁבָּאֲפֵלות
כְּצֵל נִתָּק מְצֵּל.
צִירֵי הַלֵּדָה טֶרֶם נִרְגְעוּ בְּךְ.
אַתָּה קְפִיץ
שָׁלֹא יִתְכַּוֵּץ עוֹד
אֶל צוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית
וּלְפִי שָׁעָה,
עוֹד רוֹעֵד בְּשֶׁל כָּךְ.

האב שזה עתה נוצר מביט בבנו ומספר לו: "למדת לבכות בשפת אמך", והנה התינוק כבר כאן, עם הוריו, חולק אתם את חייו, "משתחל אל מקומך / ברווח שבין זיק ברק / לרעם",  ורואה כיצד חלים על התינוק "מהרגע הראשון" "חוקי המקום".

ומכאן מלקט הדובר את רגעי הקסם של ההורות: "אתה רדום על כתף, / כובד משקלך כעומק שנתך"; הוא מחזיק את הפעוט ומתאר את הסימביוזה ההורית: חש "בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל / כאילו יש קו מפריד / בין ציפת-פרי לקליפה".

אנחנו מלווים את האב בעשייה הנלווית לגידולו של תינוק. למשל, "מי קופץ באמצע הלילה // אבא מרדים תינוק / קלים כרוח הם קופצים בַּמקום / על כדור התעמלות / מעל כדור העולם", והנה, גם רגע קטן ופרטי מצטרף אל תחושה רחבה, קוסמית: הכדור הקטן אינו מנותק מכדור הארץ, ו"כשהם נוחתים / האדמה דרוכה לקראתם". אנחנו פוסעים עם שניהם "בשדרת הפיקוס" שם "פנס רחוב מוסט בדרכו אל העין", מנסים לעזור לו להרדים את התינוק: "להפיל עליך שינה", ואיזה תיאור שהוא גם דימוי מתוק ורך: "פרי פצוע מבשיל למתיקות טרם זמנו / ונופל מהעץ, אני מחזק אחיזתי / אתה שומט את המוצץ".

שלושת שערי הספר מחולקים בסימון גרפי שיוצר אפקט מקסים:

הראשון: בסוגריים

השני:

נולדת

 השלישי:

.png

הם מסמנים את שלושת השלבים: את ההיריון, הלידה, ואת קיומו של הכוכבון החדש שהגיע לעולם.

הספר כולו נוגע ללב.

השאר תגובה