איימי סוטר קלארק, “נערה, 11”: הפוגה מהמציאות

בתוך תחושת הכאוס הבריאותי הסוער סביבנו, ובצל המשפט החוזר של זדורוב שצדקתו תצא אולי סוף סוף לאור (ואולי לא?), נעים לקחת הפוגה מסוימת מהמציאות, גם אם היא קצרה, גם אם היא סתם מפלט, אסקפיזם לשמו, ולקרוא ספר כמו זה שלפנינו, נערה, 11, ספר מתח שסופו הטוב מובטח, על פי חוקי הז’אנר שהוא מציית להם. 

ולא שאין בסיפור שלפנינו יומרה להיות לא רק בידור לשעות הפנאי. נערה, 11 נושא בחובו גם מעין דגל חברתי זוטא, שכן יש בו, אם מתעמקים מעט מתחת לפני השטח, אמירה נוקבת: נשים צריכות להיזהר מגברים שמתיימרים לאהוב אותן, אבל מרשים לעצמם להיות שתלטנים מדי. אישה צריכה לשים לב לאיתותי האזהרה הראשונים שמרמזים על שתלטנות כזאת: את עלולה לגלות שגבר שמעז להעיר לך שהבגד שלבשת הוא “קצת יותר מדי”  עלול להפוך במרוצת הזמן לבן זוג אלים ומסוכן. אפילו לרוצח סדרתי. 

עוד מנסה הסיפור שלפנינו להראות לנו כיצד עוול מתמשך שנגרם בילדות עלול  לעוות את הנפש ולהוליד קווים רצחניים באישיותו של הקורבן של אותו עוול.

המתח בספר נבנה כיאות, ועם זאת אין בו אימה רבה מדי ובלתי נסבלת. בערך באמצע הדרך מתחילים להתפרש רמזים שמתבהרים לקורא, והוא מתחיל להבין לאטו משמעויות שילכו ויתפתחו, עד לפתרון המשביע רצון שיגיע, כצפוי וכיאות, בסופו של הסיפור.

העלילה נסובה כולה סביב תעלומה נושנה: סדרת רציחות שהתרחשו לפני שנים רבות בעיר מיניאפוליס שבמינסוטה, במערב התיכון של ארצות הברית. במשטרה מאמינים שהרוצח דאז מת כבר לפני עשרים שנה, ולכן החוקרים מסרבים לבחון את האפשרות שהוא חזר לפעול, ושחייהן של נערות צעירות שגרות במיניאפוליס נתונים שוב בסכנה. לרציחות ההן היה דפוס מתמטי קבוע: הרוצח נהג לחטוף נערה וכעבור שלושה ימים לחטוף אחת נוספת. כעבר שבעה ימים בדיוק מצאו בכל פעם את גופתה של הצעירה ראשונה, שהורעלה באמצעות זרעים של קיקיון. האם החוטף ה”חדש”, שהופיע מקץ שני עשורים, יפעל על פי אותו דפוס? מה אפשר לעשות כדי להזדעק ולהציל את החטופות? מי רוצה במותן, ומדוע? 

הסיפור עכשווי מאוד: אלי קסטיו, הבלשית החוקרת העומדת במרכזו, נעזרת בעבודתה ברשתות החברתיות (אם כי לא בטיק-טוק, שהוא, עד כמה שהבנתי לאחרונה, הרשת החברתית הפופולרית ביותר בימינו, עם מיליארד וחצי משתמשים פעילים ואלפי שעות של תכנים שונים, רשת ש”עקפה את כולם בסיבוב“). אלי מחפשת, ומוצאת ברשתות החברתיות, רמזים שעוזרים לה לפענח סדרה של מעשי רצח. היא עצמה אושיית רשת: היא מנהלת פודקאסט מצליח, שמיליוני בני אדם מאזינים לו. 

האם הפודקאסט שלה יועיל למאמצי הפענוח? כמובן שכן! העלילה תונע בעקבות טיפ שתקבל מאחד ממאזיניה, שיוביל אותה בדרך החתחתים המסוכנת לעבר הפתרון.

האם הפודקאסט יסבך אותה בדרך? איך לא? היא תגלה את הסכנות הטמונות בו, אבל גם את יעילותו. 

האם במשטרה יכעסו על מעורבותה בחקירות? כן ולא. יהיו רגעים שבהם ייעזרו בה. ויהיו רגעים שבהם יסלקו אותה הביתה ויורו לה להתרחק ולהפסיק.

כאמור, ברור לגמרי שעד שנגיע לסופו של הסיפור הכול יסתדר, נמצא את הרוצח ונציל את הקורבן הפוטנציאלי האחרון שלו. איימי סוטר קלארק לא מאכזבת.  יש כמובן כמה הסתבכויות, איך אפשר בלי? אבל בסופו של דבר, שלא כמו במציאות המוכרת לנו מחוץ לספרות, הכול יסתדר, יובהר, יתפענח, ואנחנו ניאלץ לסגור את הספר ולחזור אל העולם האמיתי. למשל, אל משפטו של רומן זדורוב. אל המומחה הפורנזי שמציג “ממצא דרמטי”. אל החשש שהמשפט לא יפתור את התעלומות: לאן נעלמו טביעות הנעליים?  אל ספקותיהם של השופטים ושל אמה של הנרצחת, תאיר ראדה, זיכרונה לברכה.

כמה חבל שבמציאות לא מובטחים פתרונות מסודרים, שלמים ומשכנעים כל כך, כמו בספרים.  

Amy Suiter Clarke, Girl, 11

תרגם מאנגלית: אילן פן

השאר תגובה