עד שהגעתי לאחרית הדבר לא העליתי בדעתי שיש בסיס עובדתי לסיפור. הוא נראה כל כך יוצא דופן, כל כך מטורף ומזעזע, עד שחשבתי שכולו שאוב מהדימיון, ותהיתי איך ייתכן שמשפחת נתניהו לא תבעה את הסופר על הוצאת דיבה. אבל באחרית הדבר מבהיר ג'ושוע כהן, כי סיפורו מתבסס על אירוע שהתרחש במציאות: חוקר הספרות הנודע הארולד בלום סיפר לו כיצד התבקש ב-1960 לארח מישהו שביקש להתקבל לעבודה כפרופסור באוניברסיטה שבה לימד בלום, ולהימנות עם אנשי הצוות האקדמי שיעריכו את המועמד, את כישוריו, את פועלו בעבר, ויחליטו, אחרי שייתן הרצאה לדוגמה, אם לקבלו לעבודה. 

המועמד היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביהם של יונתן, בנימין ועידו ובעלה של צילה, אמם של השלושה. (המספר מלגלג בשלב זה ליומרנות שמשדר השם שבחר לעצמו מי שנולד בשם מיליקובסקי: אני עומד לפגוש את בנה של ציון שאותו "נתן אלוהים").  

כשגמרתי לקרוא את הספר נזכרתי בהתמודדות שהייתה לי פעם בעבר עם "ביביסט" שרוף. זה קרה אחרי שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, העיד כי כשהגיע למעונו של ראש הממשלה בירושלים כדי לעדכן אותו על מבצע סודי שהתנהל מעבר לגבול, התבקש לדבר על העניין בנוכחות אשתו של נתניהו, שכן, לדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה "היא שותפה לכל דבר." בשיחה שניהלתי עם ה"ביביסט" הוא אמר לי: "הרי זה כל כך מופרך, שלא יייתכן שזה אמיתי." 

אבל מה שמאיר דגן סיפר היה מן הסתם אמת לאמיתה. וגם הדברים שג'ושוע כהן מספר כאן, בספרו החדש, הם כנראה אמת, גם אם היא עטופה במעטה של פיקשן.

דמותו של המספר בספר הנתניהוז אינה זאת של הארולד בלום, המרצה לספרות, אלא של רובן בלום, מהחוג להיסטוריה, שהתמחה בדיני מסים. שם משפחתו איננו Bloom כמו זה של הארולד בלום, שמפיו שמע ג'ושוע כהן את הסיפור המקורי, אלא Blum, כלומר – מעין ואריאציה על הנושא, שאינה רחוקה מאוד מהמקור.

בלום בסיפור שלפנינו הוא הפרופסור היהודי היחיד באוניברסיטה קטנה ושולית, בצפון מדינת ניו יורק, ובימים שבהם מתרחשת העלילה הוא קצת מתוח, שכן הוא מצפה להעלאה בדרגה, שתזכה אותו בקביעות. כשמבקשים ממנו לבחון את מועמדותו של אותו בן ציון נתניהו, שהגיע מישראל, הוא מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להיעתר לבקשה שדומה יותר להנחתה או לפקודה. אמנם תחום המחקר של נתניהו אינו קרוב ואינו קשור בשום צורה לזה של בלום, אבל הוא נאלץ להסכים. 

 הסאגה המטורפת שיעבור מתחילה זמן מה לפני שבן ציון נתניהו מגיע לקמפוס. היא נפתחת במכתב טרחני ותוקפני, באנגלית גרועה, שכתב לו נתניהו. 

אחרי כן בלום מקבל מכתב נוסף, הפעם מאת אחד מעמיתיו של נתניהו, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שמבהיר באופן הכי גלוי עד כמה הוא מקווה שנתניהו יזכה במשרה, לא מכיוון שהוא מוערך כל כך, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: הוא משתוקק רק להיפטר מנתניהו, שאותו הוא מתעב, וגם מסביר ומפרט מדוע. כבר בפתח מכתבו הוא פורש את ההתלבטות שהוא חש: האם להמליץ על נתניהו, ובכך בעצם לשקר, או לספר את האמת עליו, ואז להישאר "תקוע" אתו בארץ? האם, הוא תוהה, אני מעדיף "לשמור על כבודי" ולספר את האמת, או לשבח אותו ואז לשאת באחריות לכך שיזכה במשרה שאינו ראוי לה? 

עמיתו של נתניהו ממשיך ומונה את הפגמים באישיותו של המועמד: הוא נגוע בחטא הגאווה, נוטה מדי להיעלב, המזג שלו לא מתאים לאדם שאמור ללמד אחרים, הוא רודף כבוד ומתנשא – את כל אחת מהתכונות הללו מפרט הכותב, ומדגים אותן. 

אבל כל אלה הן כאין וכאפס לעומת דמותו של האיש שאותו בלום נאלץ לפגוש בהגיעו למקום, כדי להופיע בפני ועדת הקבלה ולתת הרצאה לדוגמה.

על מעללי משפחת נתניהו המתוארים כאן לפנינו חייבים לקרוא, כי שום הסבר ושום סיכום לא יוכל להקיף את מלוא הזוועה. אתן כאן בכל זאת כמה דוגמאות קטנות: קודם כול, נתניהו מגיע, למרבה ההפתעה, ביחד עם אשתו, צילה, ועם שלושת הבנים שלהם. בנימין "ביבי", שהיה אז בן עשר, יוני אחיו הבכור גדול ממנו בכמה שנים, ועידו, הצעיר משניהם. ואז מתחילה דרמה פרועה ומטורפת!

היא נפתחת בשנייה שהמכונית שבה נוהג נתניהו האב נעצרת. שלושת הבנים פורצים מתוכה, מתפרעים, צווחים, משתוללים. את תיאור ההתנהגות שלהם אחרי שהם נכנסים לבית המארחים קשה לשאת: הטינופת שהם מביאים אתם. (בשיא ההשתוללות אחד מהם אפילו מנפץ את מכשיר הטלוויזיה החדש שניצב בסלון). המתירנות החולנית – הם נוגעים, הופכים, שוברים, מטנפים, מחטטים, הם מפזרים ומכתימים, מתיזים ומורחים את הממתקים והשתייה שהגישו להם. כל זאת בשעה שהאימא שלהם מורידה לילד הקטן את החיתול המסריח, באמצע הסלון, ומשאירה אותו עם חתיכה של נייר טואלט שאותה ליקקה ותחבה לתוך המכנסיים שלו. 

ההמשך לא יותר טוב. כך למשל כשבני הזוג נתניהו מגיעים לארוחת הערב החגיגית במועדון של חברי הסגל, מורה צילה לבעלה לחלוץ את הנעליים והגרביים כדי לייבש אותם ליד האח, וכך הארוחה מלווה בצחנת הרגליים היחפות. 

וזה עוד כלום.

האם לספר על האונס, או ניסיון האונס, של בתם של בני הזוג בלום? איך הגיעו ומצאו את "ביבי" כורע ליד דלת החדר של בתם ואת "יוני" פורץ החוצה, אחרי שאחיו מתריע ומזהיר אותו, ערום וזקור? 

האם כל זה קרה באמת?!

בסוף הרומן צירף ג'ושוע כהן מכתב שכתבה לו – לא בתו של הארולד בלום, אלא אישה שהייתה בצעירותה מקורבת אליו וגרה בביתו בזמן שבני משפחת נתניהו ביקרו שם. הסופר מעיד כי שלח לה את כתב היד של הספר שלפנינו כדי שתאשר את הכתוב בו. היא אמנם לא אישרה, אבל גם לא הכחישה. תגובתה מובאת בסופו של הספר ככתבה.

פשוט לא להאמין. 

מעבר לפלצות שמעוררים התיאורים של בני משפחת נתניהו, יש להדגיש שהספר מצחיק מאוד. ג'ושוע כהן שנון, ולפיכך הדמויות שהוא מצייר משעשעות ביותר. 

כך למשל כבר בעמוד הראשון מסביר בלום שבהיותו היסטוריון, בקרוב, במעין טרנספורמציה טהורה, הוא עצמו יהפוך להיסטוריה, שכן במרוצת הזמן נהפכים ההיסטוריונים למחקר של עצמם…

משעשעים מאוד תיאורי הקונפליקטים של בלום ואשתו עם ההורים של שני הצדדים: הוריה החטטניים והמתנשאים, הוריו שהיגרו מאירופה, דאגו שבנם יזכה להשכלה הטובה ביותר, ואז התחילו "לרדת" עליו ביידיש, כי נהפך בעיניהם "לאינטלקטואל". 

בכלל, מעניין לקרוא על הקונפליקטים של אינטלקטואל יהודי בסוף שנות ה-50 בארצות הברית, על ההתמודדות שלו עם האנטישמיות המעודנת והסמויה לכאורה, אבל בעצם בוטה מאוד, שחווה. ההתמודדות הזאת מעניינת במיוחד לנוכח נושאי המחקר של בן ציון נתניהו, שמסוכמים לכאורה מפיו, בהרצאה שהוא נושא בפני חברי ועדת הקבלה והסטודנטים שאולצו להגיע ולהאזין לו. כידוע, חקר נתניהו את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הוא מסביר מדוע לדעתו אותה אינקוויזיציה הייתה בעצם מכשיר פוליטי, לא דתי, וכיצד נעזרו מלכי ספרד ופורטוגל באנטישמיות כדי לשלוט במעמד האצילים בארצותיהם. לטענתו אותם מלכים קבעו לראשונה שהיהדות אינה דת, אלא גזע, ולפיכך גם יהודים שהמרו את דתם לא יכלו בעצם להיפטר ממנה. 

בנו של בן ציון נתניהו כיהן במשך פרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלת ישראל. מה אפשר ללמוד עליו, לא רק על השקפת עולמו אלא גם על המשפחה שממנה בא, וממנה ספג את הערכים שלו?

נדמה לי שאיש לא יופתע למקרא תיאורי הקמצנות הנכלולית של נתניהו האב. כך למשל מתאר בלום כיצד משפחת נתניהו הגיעה במכונית שאב המשפחה קיבל בהשאלה ממכר שלו, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים שהרסה את המכונית, תבע מבלום לכתוב למענו מכתב שבו "יעיד" שבמקום מגוריו אי אפשר למצוא מכונאים שיתקנו את המכונית. "ובכלל," רוטן נתניהו האב בצדקנות עצמית, "זאת מלכתחילה אשמתו, כי הוא השאיל לי מכונית מקולקלת."

מישהו יתמה לקרוא על כך שבן-ציון תבע לקבל תשלום בתמורה להרצאה-לדוגמה שנתן?

או על כך שהגברת צילה נתניהו ביטלה את ההזמנה שהייתה לחדר באכסניה, והודיעה לאשתו של בלום שהם, כל החמישה, יתארחו בלילה בביתם, וגם קבעה באיזה חדר כל אחד מהם ילון, אחרי שסיירה בבית?

או מכך שפשטה על ארון הבגדים של המארחת, בחרה לעצמה שמלה ולבשה אותה בכוח, אף על פי שהמידה הייתה קטנה עליה, ואז, במהלך הארוחה, הכתימה אותה? 

או שהטילה על המארחת שלה לגהץ למענה את הבגדים שפשטה?

מצחיק? מבחיל? מזעזע? 

אולי בעצם – מפחיד? 

כזכור, הגדיר יצחק שמיר את בנימין נתניהו "מלאך חבלה". הספר שלפנינו מראה לנו איך אדם כזה נראה בילדותו: את המתירנות העצמית המופקרת, האנוכיות המטורפת, הקמצנות, ההרסנות, היבבנות הנעלבת, את חוסר הגבולות המוחלט, את הנכונות לפגוע בזולת אפילו בלי לשים לב לכך, את החוצפה ורדיפת הכבוד החולנית שבה גדל. 

---

הספר תורגם לעברית, אבל קראתי אותו באנגלית.

בקליפ הקצר שלהלן אפשר לראות דוגמה קטנה לאישיותו של מי שגדל במשפחה המתוארת בספר שלפנינו: רגע אחרי שנתניהו הזחוח גומר להתראיין, הוא יוצא לדרכו בסקי ומתחיל לגלוש. די מהר נתקל באחד הנוכחים הניצבים בדרכו ומפיל אותו, אבל ממשיך לגלוש, ובתוך כך מפגין את האדישות הגמורה שהוא חש כלפי זולתו.