שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל”טיול שורשים” בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: “בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי.” מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש”פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה”.

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל “אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם.”

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.