ב-1955 הגיע הסופר היהודי יליד פולין, יצחק בשביס זינגר, לביקור בישראל. הוא סייר ברחבי המדינה ונפגש עם אנשים שונים, ובמשך כמה חודשים כתב (ביידיש) על התרשמויותיו לעיתון "פארווערטס" שבניו יורק.

באפריל 2021 ראה אור בישראל הספר המתורגם לעברית שמכיל את אותן רשימות, אבל מהר מאוד אזלה המהדורה. למרבה השמחה – הודפסה מהדורה נוספת והזדרזתי לקנות לעצמי עותק. הסתקרנתי לגלות מה ראה כאן בשביס זינגר, סופר שלמדתי להכיר מקרוב אחרי שתרגמתי (מאנגלית) שניים מספריו: את חלאה ואת סרטיפיקט.

החוויה עלתה אפילו על הציפייה. התענגתי כמעט על כל מילה, משפט, פסקה, ויעיד על כך הספר שמסומן כולו בעיפרון: את זה, אמרתי לעצמי, אני רוצה לזכור, וגם את זה, ואת זה, ואת זה…

מדובר פה בשילוב מקסים בין מבטו החד והחקרני של בשביס זינגר, ראייתו המקורית והעמוקה, ויכולת התיאור המופלאה שלו (וכמובן, מאחר שמדובר בתרגום, במלאכת המחשבת שעשה כאן, כדרכו, בני מר).  

אחד ההיבטים המרתקים בספר הוא התחושה של מסע במכונת זמן. בשביס זינגר לוקח אותנו בעטו אל מדינת ישראל הצעירה כל כך, רק בת שבע, ומפגיש אותנו עם מציאות שהשתנתה מזמן, אבל מעניין כל כך לקרוא עליה.

וכך ב-1955 "בתל אביב לא מבזבזים עשירית מהזמן שמתבזבז בניו יורק על נסיעה לעבודה או לחברים", כי הכבישים פנויים והכול קרוב. האנשים מנומסים ו"יש תחושה של אחווה". אפשר להסתדר בכל מקום כמעט בכל שפה, ו"גם בבסיסי הצבא מדברים לא מעט יידיש".

שכר הדירה בישראל באותה עת נמוך מאוד: "רבים משלמים לא יותר מחמישה דולר בחודש", ובסכום של כ-4,000 דולר "אפשר לקנות דירה או שיכון" שהממשלה או ההסתדרות, לדבריו של בשביס זינגר, עוזרות ברכישתן. 

בישראל של אותם ימים לא נוהגים להודיע על ביקור. פשוט באים ודופקים בדלת (נוהג שנמשך, ככל הזכור לי, לפחות עד אמצע שנות ה-80!… קשה לדמיין אותו כיום, כשגם לשיחת טלפון מקדימים שאלה כתובה אם ומתי אפשר לשוחח…)

את הנוף הישראלי שמחוץ לתל אביב הוא מתאר כ"מיושב ולא מיושב. הכול ביחד: שדות, מדבר, יהודי, ערבי, מודרני, עתיק". בשביס זינגר התרשם מאוד מהקרבה "הן לים והן לגבול", ומכך שלעתים קרובות "הנהג מצביע על כפר ואומר, 'זה כבר של הערבים.'"

ביקורו בקיבוץ נוגע ללב. מהשיחות עם מארחיו נשקפת התמימות, האידיאליזם, האמונה העמוקה בצדקת הדרך: כך למשל מבהירים לו שאצלם בקיבוץ אין צורך לבקש יום חופשה: "ממי לבקש? אין בקיבוץ מוסד כזה של מנהל עבודה", מסבירה בת שיחו, אחת החברות הוותיקות, וקובעת שמי שעצלן ולא רוצה לעבוד נושר מהקיבוץ, "זה עובד כמו בעיקרון הברירה הטבעית". 

אפילו פכים קטנים, פרטים מחיי היומיום, מרתקים. למשל, מעיד בשביס זינגר, העיתונים בישראל "קטנים. יש בהם ארבעה עמודים. אך כאן כותבים בקיצור"…

הסופר מגלה לא מעט נקודות של הזדהות עם הארץ שבה לא בחר לחיות. אחרי ביקורו ביפו הוא כותב "בתל אביב שוכחים את הגלות, אבל ליפו עברה הדלות היהודית על כל מיטלטליה." הוא חש ששם "צעירים מסתובבים אנה ואנה כמו הארחי פרחי של רחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה בוורשה" (ואי אפשר שלא לחשוב על הספר הנפלא שכתב בני מר על אותו רחוב סמוצ'ה!)

אכן, דברים רבים השתנו מאז, אבל לא מזג האוויר. בשביס זינגר חש בכך ממש כשהספינה שהפליג בה הגיעה לנמל חיפה: אמנם כבר סוף ספטמבר, ובאותו זמן "בפריז כבר ירד שלג בטרם עת", אבל בחיפה "אביב וסתיו בעת ובעונה אחת": עדיין חם מאוד. "כמה צחה נראית חיפה מהאונייה! כמה שמשית ומוארת." כדרכו מוסיף בשביס זינגר את הנופך הנוסף של סופר שמבטו רואה לא רק את הנופים הגיאוגרפיים: "כך תיראה אולי יום אחד תחיית המתים. האדמה תפתח את פיה וייצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים. הם ילבשו בגדים לבנים חדשים. הם ישילו מעליהם את אלפי השנים ויציגו את עצמם לפני נכדי נכדיהם: 'אני אברהם, אני יצחק, אני יעקב, אני ראובן, שמעון, לוי, דוד, שלמה… ואני רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה, אביגיל… אני אסתר המלכה…' אין זמן, אין גיל, אין מוות. אין חורבן, הכול חי. הכול נשאר. ההיסטוריה היהודית נשארה בראשיתה. הים התיכון, שהיה כחול כל הזמן כמו פרוכת של ימים נוראים, הוריק פתאום. הגלים אינם מנתרים אלא סוטרים, משכשכים, משתעשעים סביב הגדה היהודית ומפטפטים בשפתם הנצחית". 

גם בתחילת נובמבר, כך הוא מספר, עדיין "חם ביפו. קיץ. העצים פורחים", והקרבה אל הים אינה מבטיחה בריזה מצננת, כי "הים התיכון חם בעצמו. ביום, כשהשמש זורחת, נושבת מן הים רוח חמה". 

מעניינת עמדתו של בשביס זינגר כלפי ביטויי גזענות שהוא נתקל בהם, ולצדה גם הגזענות שלו עצמו… במהלך ההפלגה באונייה בדרך לישראל הוא משוחח עם זוג ישראלים ילידי גרמנייה שמתלוננים על חוסר התרבות של היהודים ילידי פולין ורוסיה. הוא מנסה להזכיר לאישה מה עוללו הגרמנים "התרבותיים" לפני שנים מעטות, אבל היא לא משנה את דעתה: כן, אבל… הוא עצמו, לעומת זאת, מתרשם שוב ושוב מהיהודים יוצאי ארצות ערב שהוא נתקל בהם. כך למשל הוא בטוח שהעולות החדשות מטוניסיה שמפליגות אתו באונייה לארץ ישראל הן… צועניות, והוא מצפה שאחת מהן תיגש אליו ותציע לו לקרוא בכף ידו…. קשה לו להשלים עם העובדה שהיהודים הללו אינם דוברי יידיש. בכלל, הוא בטוח שזאת השפה שאיחדה בין יהודי העולם, ושוכח שהעברית קדמה לה, ושהיא ולא אחרת שימשה כמכנה המשותף לכולנו. (נזכרתי בסיפור ששמעתי מפיה של אישה, ילידת אחת ממדינות ערב, שבשנות החמישים נזף בה מישהו: "איזו מין יהודייה את, שלא יודעת יידיש!"…)

גזענותו של בשביס זינגר מתבטאת לא רק ביחס שלו ליהודי ארצות ערב, אלא גם כלפי הערבים: "בישראל יש רק בעיה אחת: הערבים", הוא מסכם, חד וחלק ובלי שום היסוס, את הפרק "טיול ביפו", ואת הפרק "הנסיעה לצפת", הוא פותח כך: "בישראל צריך להיגמל מנסיעות ארוכות, ממרחקים גדולים. אם אתם נוסעים לכמה ימים תוכלו להיות בטוחים שהמכונית תסתובב אנה ואנה. אם נוסעים בישראל זמן רב מדי בכיוון אחד מגיעים לערבים". 

משום מה, ביטויי הגזענות הללו שלו, כמו גם התיאורים היהודיים-אקסטטיים שלו, לא קוממו אותי ולא עוררו בי אי נוחות. אולי מכיוון שיש בתיאוריו מידה רבה של תום, ואולי מכיוון שהתקופה שהוא מתאר רחוקה כל כך מהמציאות הישראלית העכשווית. 

בשביס זינגר טייל כאמור בארץ, לאורכה ולרוחבה (הצר…). תיאוריו מלווים לא פעם בהערות אגב משעשעות. כך למשל על גיא בן הינום שבירושלים הוא כותב: "כבר שלהי הסתיו, אבל בגיהנום ירוק. אם כך נראה הגיהנום האמיתי, לא נורא כל כך לחטוא"… 

הוא ביקר גם בכמה מוסדות ציבוריים, למשל – בבית המשפט ובכנסת. מבטו על שני המקומות, על הדמויות שראה שם, על האינטראקציות הבין אישיות, מרתק. 

בכנסת למשל הוא כותב שנישאות "דרשות ארוכות", ומסכם את התוכן שלהן: "לא ניתן לחסל אותנו! לא נלך כצאן לטבח!"

הנה לפנינו עדות על הלכי הרוח, העמדות, הנופים, הדיבורים ששררו בארץ לפני שישים ושש שנים, והכול פרי עטו של כותב שיודע להוסיף רבדים לכל אחד מהתיאורים. הקריאה בספר מענגת מאוד.