אם אכן פג כוח המשיכה של הציונות, אם המצב המדיני הבלתי יציב מצמצם את ממדי העלייה ועלול להפסיק אותה כליל, דרושה דרך חדשה על מנת למשוך את היהודים לארץ ישראל. הפרסומות למערבונים בימים עברו משכו את הצופים לבתי הקולנוע בהבטחה: אין רגע של שיעמום. וכך חייבת לנהוג גם מדינת ישראל. אפשר לזקוף לגנותה רבות: היא מלוכלכת, צפופה, מעשירה את עשיריה, רוב עריה מכוערות, מימיה מזוהמים, תושביה גסי רוח, נהגיה פראים. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממנה: אף פעם לא משעמם בה. תמיד קורה בה משהו גורלי, היסטורי. תושבי שווייצריה או לוקסמבורג המסכנים חיים להם בשובע ובביטחון, לא רובץ מעליהם צל של מלחמה, ובעייתם הגדולה היא כיצד להתגונן בפני המהגרים הזרים, המבקשים אף הם חלק קטן מן הטוב הטוב הזה. איזה שיעמום! הנה מה שישראל יכולה להציע לבאים בשעריה: שום יום של שקט, ציפייה דרוכה לכל מהדורת חדשות, תמיד יש למי לדאוג, בצבא, בדרכים, בירושלים, בשווקים, על גבול לבנון, בבקעה. מדינה צרה עם גבולות ארוכים ולא מוגדרים, ומעבר להם אורבים האקדחנים: גם מיטב סרטי המערב הפרוע לא יכולים להתחרות בה.

תוחלת החיים במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם, בייחוד, למרבה הפלא, בקרב גברים, לא בזכות האקלים שלה ולא בזכות התזונה הבריאה, הלבנייה, החומוס והסלטים, אלא בראש ובראשונה משום שלתושביה אף פעם לא משעמם. כול המומחים לגרונטולוגיה תמימי רעים: שיעמום לעת זקנה מקצר את החיים, מוביל לאפתיה, לדיכאון, לדעיכה. אשרינו, מדינתנו הקטנה היא מקור לא אכזב לדאגה, אין יום בלי מהלומה ואין יום דומה לקודמו. אבל קברניטי המדינה, או מי שמתיימרים להיות קברניטיה, אינם מנצלים את שפע האקשן לצורכי פרסומת: מי צריך לקרוא ספרי צמרמורת? המציאות עולה על כול דמיון! למי דרושים סרטי מתח? החיים עצמם מספקים את כול תצרוכת המתח הדרושה. Never a dull moment – ובלי דמי כניסה.

(2003)