מאת: אריה אורן

אדם מגיע לגיל שבעים. הוא צבר במהלך חייו הישגים מקצועיים רבים והרחיב ידע בתחומים מגוונים. הוא מחליט שברצונו לחלוק עם אחרים עניינים שהעסיקו אותו, הן בתחום המקצועי שבו עסק והן בתחומים פילוסופיים, חברתיים ולשוניים שעליהם חשב וגיבש עמדה. הוא אינו מעוניין לכתוב מאמרים אקדמיים מלומדים ומחליט להעלות את הגיגיו בכמה חיבורים הכתובים בלשון שווה לכל נפש, אבל חושש שהמוצר הסופי יהיה יבש מדי. ואז עולה בדעתו רעיון: לכתוב סיפור מתח ולשלב את החיבורים כאתנחתות בין פרקי העלילה.

האיש הוא המהנדס יצחק פומרנץ, שרשומים לזכותו יותר ממאה פטנטים. המפורסם שבהם הוא מדפסת התלת-ממד (פומרנץ מונה באחד החיבורים את רשימת כל האנשים שיש להם זכויות בהמצאת מדפסת התלת-ממד, ומסביר מה הייתה התרומה שלו לשיפור המדפסות שכבר פעלו). עם זאת, כפי שהוא מעיד בחיבור אחר, הוא לא התמקד רק בעבודתו ההנדסית, ועסק להנאתו גם בתחומים אחרים, רחוקים מאוד מתחום ההנדסה, כגון גנאולוגיה, או אף ניסיון לתרגם לעברית יצירה מחורזת מאת לואיס קרול, תוך שמירה על החריזה והמשקל.

התוצאה היא הספר המרתק והסוחף הרבה יותר פשוט – שיטוט במוחו של ממציא, שבו שזורים אלה באלה פרקי עיון ופרקיו של ספר מתח. איני זוכר שנתקלתי בשילוב כזה בעבר, ולהפתעתי – זה עובד!

החלק הספרותי, דהיינו סיפור המתח, מפתיע בגישה: אין בו רצח, אין בו אלימות ודם, אין בו בכלל פשע אפל ואפילו לא סצנות מין ופיתוי לקידום מכירות – בקיצור אין בו שום מרכיב שאנו רגילים למצוא בסיפורי מתח. אז סביב מה נבנה המתח? אני בוחר להימנע מספוילרים ולכן אומר רק שהעלילה, המתרחשת בין השנים 2024 ו-2030, נסובה תחילה סביב רעיון הנדסי לפתרון בעיית הזיהום במפרץ חיפה (לאחרונה התבשרנו שוב שבז”ן הוא המפעל המזהם ביותר בישראל) ובהמשך סביב פתרון הנדסי אחר, שיתמודד עם השלכות סביבתיות קשות שיצר הפתרון ההנדסי הראשון.

האם יכול בכלל להיווצר מתח סביב ניסיון למצוא פתרון הנדסי? מתברר שכן. פומרנץ מצליח לסחוף את הקוראים בזכות תיאורו הקולח, קצב התפתחות העלילה ותיאורם של אירועים שכל אחד מאיתנו יכול להאמין שאכן התרחשו במציאות. סגנונו הקליל של המחבר, שמשלב בטקסט עקיצות, ציניות והומור, תורם אף הוא לרצונו של הקורא להתמיד בקריאה עד להתבהרות התמונה. חשוב לומר: הפתרון ההנדסי שמתאר פומרנץ אינו פתרון אמיתי, אינו סביר ואינו ישים. גם ההשלכות הסביבתיות הקשות, שהפתרון יצר כביכול, אינן אפשריות, כפי שיודע כל מי שלמד או התעניין במטאורולוגיה. ברור שהמחבר, המצטייר כאיש משכיל ורחב אופקים, מודע לכך. נראה אפוא שבחירתו בסיפור העלילה שילווה את חיבוריו העיוניים נועד להמחיש לקורא מהי חשיבה מחוץ לקופסה ומהי הדרך שעוברים ממציאים מרגע ההמצאה ועד ליישומה בפועל.

החלק העיוני שבספר, דהיינו עשרת החיבורים שבהם שוטח בפנינו המחבר את הגיגיו והתנסויותיו, גדוש אף הוא במידע מעניין בתחומים רבים ומגוונים. פרקי החיבורים מובדלים באופן ברור מפרקי העלילה הן בגופן שבו הם מודפסים והן במספורם (באותיות ולא במספרים). הקורא שאינו יכול לדחות סיפוקים בדרך לפתרון התעלומה יכול אפוא לדלג על החיבורים, לדהור אל הפתרון ואז לחזור אל פרקי החיבורים. אגב, כל אחד מהחיבורים מתחיל ב”תיאום ציפיות”, שבו מסביר המחבר לקורא, בין היתר, מה מטרת החיבור.

החיבור הראשון מסביר לנו את ההבדל בין המצאה לתגלית, ומנתח את “ההבחנות הדקות שבין תגלית, המצאה, פיתוח והנדסה טובה”. בתיאום הציפיות מביע פומרנץ את תקוותו “שהחיבור יעניין אנשים שלא למדו פילוסופיה ומתעניינים בחדשנות” ומוסיף כי “אולי הוא יעניין גם את אלה מבין חובבי הפילוסופיה של המדע המוכנים לסבול הצעה של תובנות ללא הנמקה מדעית”. ואכן, אני יכול להעיד שהחיבור “עשה לי סדר” בשלל המונחים שעלו בו ובקשר ביניהם. יתר על כן, למדתי שהגלגל היה בטבע לפני שהאדם “המציא” אותו (ככדור מתגלגל), ושלמעשה מה שהאדם המציא הוא הציר, שאִפשר את השימושים המוכרים לנו בגלגל ובגלגלי השיניים.

כמה מהחיבורים שעשעו אותי, שכן יכולתי בקלות למצוא אנשים מוכרים שהדברים כאילו נכתבו עליהם. כך היה, לדוגמה, בחיבור על תכונת האגרנות. האם היא מחלת נפש? האם יש הבדל בין אגרנות כפייתית לאגרנות תכליתית? לא יכולתי שלא לחייך למקרא הכתוב, כי אבי נמנע מלזרוק דברים ומאחר שמאז שנשא לאישה את אמי חי שישים שנים באותה דירה, לא הייתה לו הזדמנות לדלל את המאגרים. קשה לדמיין מה מצאנו במחסן, בבוידם ובמדפים הגבוהים כשפינינו את תכולת הבית אחרי מותו. והיו מי שתהו איך היה מקום בדירה הקטנה יחסית לכל “המציאות” הללו. גם החיבור שעוסק באופן ההתמודדות עם אדם שנוהג להשתלט על השיחה בכל מפגש רעים עוררה בי חיוך, כי מיד יכולתי לראות לנגד עיניי כמה דמויות מחוג החברים שלי שבכל מפגש איתם ברור לי קולו (או קולה) של מי יישמע.

שניים מהחיבורים עוסקים בנושאים טכניים גרידא, שייתכן שחלק מהקוראים והקוראות יתקשו להתמודד עמם, ואפשר בהחלט לדלג על קטעים מסוימים ולהמשיך הלאה, בלי שייגרע משהו מחווית הקריאה. ההסברים הטכניים המפורטים אינם קריטיים להבנת העלילה וגם לא להבנת שאר החיבורים שבספר. אז מדוע בכלל הם נכללו בספר? שניהם אישיים מאוד. האחד עוסק בשיטה שהמציא אוריאל חפץ ז”ל (החותן של המחבר) כדי לכבות באר נפט ימית בוערת. השני עוסק בחלקו של המחבר בהמצאת מדפסת התלת-ממד.

חיבורים אחרים עוסקים במגוון רחב של נושאים: יש חיבור הבוחן מה בין כתיבה למען צורך מסוים לכתיבה מתוך צורך מסוים; בחיבור נוסף מסביר המחבר מהי שטחיות והאם יש לה יתרונות בעבודת המהנדס; בחיבור אחר מנסה המחבר לעמוד על מאפייניה של אמירה מעניינת או תובנה. ויש גם חיבור שבו מספר לנו המחבר מה הוא חושב על שאלות דוגמת “מה קורה?”, “מה נשמע?” או “מה העניינים?” (“בונים בניינים…”) שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים בלי לצפות כלל לתשובה, ומה ההבדל בין “שלום” במלעיל ל”שלום” במלרע.

רגישותו זו של המחבר לענייני לשון באה לידי ביטוי לכל אורך הספר: יש בו מילים מומצאות (לדוגמה – שורות מבולטות), יש הלחמי מילים (לדוגמה – שוֹדאֵדים, היוֹרֶגָע, שולחנוע) ויש משפטים המשחקים על כפל משמעות של מילים (לדוגמה – כשהוא מתאר את תגובתו של ראש הממשלה על הרעיון לנקות את זיהום האוויר ממפרץ חיפה באמצעות רוח, כותב המחבר כי “ראש הממשלה הזכיר בכל הזדמנות שהוא היה הראשון שזיהה שאת העשן במפרץ חיפה יש למגר, ושפתרונות מבוססי רוח תמיד היו קרובים ללבו וללב משפחתו שהיו בה אנשי רוח דגולים”). אפילו בחיבור הסוגר את הספר, מעין אחרית דבר, מפתיע פומרנץ ומנסה להראות לנו שהספר שזה עתה סיימנו לקרוא הוא “ספר מזוין”.

למה מתכוון המחבר בצירוף “ספר מזוין” והאם הספר שלפנינו הוא אכן כזה? לא נותר לכם אלא לקרוא אותו ולגלות בעצמכם.

הספר ראה אור בשני שמות שונים. הוא נמכר בסטימצקי בשם הרבה יותר פשוט מאת יצחק פומרנץ, ובצומת ספרים בשם ללא גרשיים מאת פרץ חמונצקי. התוכן של שני הספרים זהה.