“מה אדוני מציע, שנישאר פה ונראה איך גוזלים לנו את הבתים ואת הפרנסה, ואיך מחרימים לנו את הפספורטים? אתם עוד בחורים צעירים, תקשיבו ליהודי זקן: ראיתם פעם מין פלא שכזה ששני בריונים מתקוטטים, ובסוף דווקא מי שעומד בצד שובר את היד? זה מה שקרה עד היום באירופה, ואין סיבה שלא יקרה שוב פעם: הרוסים ירביצו לגרמנים, הגרמנים יחטיפו לרוסים, ובסוף כולם ביחד יוציאו את הנשמה ליהודים.”
“אין לי חלילה התנגדות לציונים,” אמר הרמן, “אבל למען היושר חייבים לציין שנטל ההוכחה הוא עדיין עליהם. והלוא מציעים גם פתרונות אחרים: יש בונדיסטים, יש סוציאליסטים…”
“ואתה באמת חושב שאם תצבע לך את הפרצוף באדום, כבר לא ישימו לב לאף שלך?” רקע הסוחר ברגלו בקוצר רוח, “מספיק עם הפּוֹאֶזיָה! אנחנו יהודים, רבותי, אל תשכחו את זה. אם נצליח ונצטיין – יאשימו אותנו ברדיפת בצע; לא נצליח ולא נצטיין – יקראו לנו טפילים.”
“בינינו, הרי היהודים באמת אוהבים כסף,” העיר ליאו.
“והגויים לא אוהבים זְלוֹטים? אוהבים!” הזדעק פּיניֶע, “יש רק הבדל אחד: היהודי אוהב כסף ונהנה לדבר עליו, ואילו הגוי אוהב כסף ומתבייש לדבר עליו. זה הכול.”
