כשחושבים על דיקנס, עולים על הדעת הרומנים המונומנטליים שכתב: תקוות גדולות, דיווייד קופרפליד, אוליבר טוויסט, בית ממכר עתיקות ורבים אחרים. בכולם פגשנו ילדים אומללים, עשוקים, עניים, יתומים, שנאבקים כדי לשרוד, ומתמודדים עם עוול ורוע.

הסיפור האחרון שכתב דיקנס, “George Silverman’s Explanation”, מובא עתה בפנינו בתרגום חדש ויפהפה לעברית, והנה אנחנו פוגשים שוב את אותו דיקנס המוכר מהרומנים, כמו בזעיר אנפין, ובכל זאת – סיפור שלם, מרתק, גדוש באירוניה ובכאב.

גם כאן בסיפור יש, כמו תמיד אצל דיקנס, עוני, הבדלי מעמדות, מאבק באנוכיות והקרבה עצמית.

נסיבות חייו של המספר בגוף ראשון, ג’ורג’ סילברמן,  מחרידות. הוא התייתם בילדותו, אחרי שסבל מעוני מחפיר עד כדי כך, שכאשר מצאו אותו ליד הגופות של שני הוריו שמתו מקדחת, שנגרמה מן הסתם מהעוני המרוד שבו חיו, היה מסוגל לומר רק שהוא רעב וצמא.

והוא מלקה את עצמו, כפי שיעשה כל חייו, כי הוא חש אנוכי וחמדן: מאמין לאמו שהאשימה אותו בכל פעם שהתלונן שקר לו או שהוא רעב: “היא אמרה תמיד, ‘אח, אתה שטן קטן וחמדן!'” והוא מוסיף ואומר: “והצרה הייתה שהיא צדקה, ידעתי שאני שטן קטן וחמדן”.

“חמדנות” היא, כמובן, אחד משבעה החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לחטוא בהם, על פי הנצרות. איזה מין עולם מתאר דיקנס, כזה שבו רעב של ילד קטן מתפרש כחמדנות? עולם שבו הוא נאלץ להיאבק על אוכל, מחסה וחום? “בפעמים הנדירות שהדברים הטובים הללו היו בנמצא, השוויתי בחמדנות את חלקי בהם עם חלקם של אבא ואמא”.

עלינו לזכור כי ג’ורג’ מספר לנו על כך בדיעבד, כשהוא כבר אדם בן שישים. האם ילד שחי כך יכול להירפא מהזוועות של ילדותו? האם המשך חייו יוכיח כי אפשר לשכוח את העבר, ולהתגבר עליו? אחרי מות הוריו ג’ורג’ נשלח לחיות בחווה, לומד בבית ספר, ואפילו מקבל מלגה ללימודים באוניברסיטה. האם יהיה די בכך כדי לכפר על ההתחלה המחרידה?

תשובתו של דיקנס נחרצת וברורה: יש נסיבות חיים שפגיעתן עמוקה עד כדי כך, שאין בעצם תקווה לשינוי אמיתי. כל חייו ימשיך ג’ורג’ לראות בעצמו “שטן קטן וחמדן”, לכן יוותר מראש על כל אפשרות לזכות בחיים מאושרים. תפיסתו העצמית מאלצת אותו להחמיץ הזדמנויות, לוותר, להעדיף הקרבה עצמית, לא להבחין בעוול שנעשה לו: דיקנס המתוחכם מאפשר לנו, הקוראים, לדעת מה המשמעות האמיתית של מה שהמספר שלו מתאר בפנינו, בלי שהוא עצמו קולט עד הסוף מה בדיוק קורה. אנחנו מבינים. הוא לא.

הסיפור יפהפה, בין היתר בשל האירוניה שבה הוא נכתב. כך למשל מספר ג’ורג’ איך מישהו שהעמיד פנים כאילו היטיב אתו כשהיה ילד, נאם באוזניו ארוכות: “הוא חתם את דבריו בבקשה ‘הענק לנו שלווה ושקט!’,” וג’ורג’ מציין ביובש: “אחרי ששאג עשרים דקות, בהחלט ייחלתי לכך”…

במקום אחר מספר ג’ורג’ כי ביקש רק “שלא ייעשו ניסיונות מפורשים להחזיר אותי בתשובה”, ומוסיף: “ניסיונות שכרוכים בהתגלגלות של כמה אחים ואחיות על הרצפה ובהצהרות מצידם שהם חשים שכל חטאיהם מכבידים על הצלע השמאלית, ושמשקל החטאים מגיע לכך וכך ליטראות”. אי אפשר שלא לגחך למקרא התיאורים הללו, ולחשוד בג’ורג’ שגם הוא לא לגמרי תמים, לא תמיד, ושגם הוא מבחין בזיוף המגוחך שהוא מתאר. יש בהחלט רגעים שבהם הוא רואה אל נכון את מה שמתרחש בלב זולתו: “אני זוכר,” הוא אומר כשהוא מתאר איש דת, האח גימלט, את “עווית השפתיים מלאת עונג שליוותה את דבריו כשפירט מעל הבימה את סוגי העינויים השמורים לרשעים (כלומר, לכל ברואי האל מלבד החברים באחווה) והייתה מחרידה במיוחד.”

זהו דיקנס במיטבו, גם אם מדובר במה שאריאל קון מתשע נשמות – ההוצאה לאור שמביאה בפנינו את שכיית החמדה הזאת – אפילו לא בנובלה, אלא ב”נובליטה”…

התרגום המקסים הוא של לי עברון.

George Silverman’s Explanation by Charles Dickens