ריקרדו סטרפאסה, "עין תחת שן": מה קורה בתחרות בין שני רוצחים סדרתיים?

"הבלש נָבארו משך בכתפיו כשבישרו לו את החדשות: הוא היה על סף סיום הליכי הפרישה שלו, ופלג הגוף העליון הקטוע שהתגלה בקוסטָנֶרה עניין אותו כקליפת השום. הוא חשב על המאפיה ועל סוחרי הסמים (לא עניין אותו אם הם פרואנים, קולומביאנים או טאיוואנים) שבזמן האחרון מנהלים את עסקיהם במדינה. יום אחד, חשב, יופיעו גם הרגליים, הזרועות, הראש… ובעוד כמה חודשים תישכח הפרשה"…

כך מתחילה הנובלה שכתב הסופר הארגנטינאי ריקדרו סטרפאסה, שעליו מכתב בדש הספר שהוא "אחת הדמויות הבולטות והמרתקות ביותר בספרות הארגנטינאית העכשווית".

הסיפור, ובמרכזו אותו "בלש נָבארו" הוא פרודיה משעשעת על ספרי המתח שבמרכזם בלש שמפענח בעיקר בכוח מחשבתו את הפשעים המחרידים שבהם הוא נתקל: מין שילוב (מגוחך!) של שרלוק הולמס, פוארו ומיס מרפל, אם למנות כמה מהבלשים הידועים והמוכרים ביותר, אלה ששוקעים בהרהורים, מסיקים מסקנות, ופותרים תעלומות.

שני פושעים משתלטים על סדר היום: האחד – מבתר גופות של נשים ומפזר את אבריהן ברחבי העיר. האחר – חונק גברים צעירים למוות. כלי הנשק שלו הוא גרבוני נשים.

האומנם מתנהלת תחרות סמויה בין שני הרוצים הסדרתיים? האם הם באמת מנסים להביס זה את זה במספר הקורבנות ההולך וגדל?

מדוע הרוצח החונק בוחר דווקא בגרבוני נשים, ומניין בעצם הוא משיג את כל מלאי הגרבונים השונים?

מצוקתו של הבלש הולכת וגוברת, כי אין לו בעצם מושג מה קורה. הוא אפילו לא יודע בוודאות כמה גופות נמצאו, כי אינו בטוח אם כל חלקי הגופות מתקשרים זה אל זה. אולי מדובר בקרובות משפחה שהדי-אן-איי שלהן דומה? ואם כך, מספר הגופות גדול הרבה יותר ממספר האברים שנמצאו? הוא מנסה להבין: האם מדובר ברוצח ש"חומד לצון", או שמדובר "באדם מבולגן: בכל פעם שהתמלא המקפיא שלו, הוא שלף באקראי כמה שרידים ונפטר מהם"?

הסיפור נע כל הזמן על קו התפר בין המציאותי למוזר עד גיחוך. כך למשל, תאוות הבצע של קרובי המשפחה של הקורבנות משכנעת (מדי!): "שארי הבשר ביכו את כולן – אם בכנות ואם בצביעות – אבל רצו את הכסף"' אבל ההמשך – "הודות לתחבולות הללו, תחילה של השופטים ושל עורכי הדין ואחר כך של הרופאים, החלו
להיחשב למתות נשים רבות שהיו בריאות ושלמות וכל חלקי גופן מונחים במקומם, ונושלו מנכסיהן על ידי קרוביהן. במקרים של מיתות חשובות (חשובות מבחינה כלכלית), אורגנו לוויות מזויפות", מתחיל להיות מטורף.

סטרפאסה חוזר שוב ושוב על רעיון לגיטימי, לכאורה, אבל החזרה עליו מגחיכה אותו: כדי לנסות ולהגביל את יכולת התמרון של הפושע באמצעים שנראים לעמיתיו לא דמוקרטים, שואל אותם הבלש אם הם ערים לכך שפושעים מורשעים אינם זכאים להצביע בבחירות, ולכן "לא יזכו בזכות המדהימה ביותר (לבחור את השלטונות!)." הצירוף "הזכות המדהימה" מרוקן מתוכן ומלעיג את הזכות הדמוקרטית של האזרח, עד שהקורא תוהה אם יש בה באמת משהו כל כך מדהים…

גם ה"רמזים" שבהם נאחז הבלש הם פרודיה על הבלשים החושבים: מתגלה שאחד הרוצחים נוהג לפתות את קורבנותיו באתרי היכרויות באינטרנט, שם הוא מציג את עצמו במילים "אני אדם פזרן". והבלש חורק שיניים: "ברור, מפזר גופות בכל מקום אפשרי"…

נהניתי מאוד מהתרגום לעברית, של רינת שניידובר. אמנם אני לא יודעת ספרדית, ולכן לא יכולה לבחון את ההתאמה למקור, אבל משפטים כמו "זו תהיה חתיכת פדיחה", או "[הוא] היה צריך להרוג, לבתר, לפזר אותם בפחי אשפה ברחבי העיר כדי שכל העולם ואשתו ידעו על הפשע החדש שלו" מראים שהמתרגמת לא מהססת להשתמש בעברית עכשווית, שברורה לקורא ומחברת אותו אל (מן הסתם!) רוח הדברים המקורית. אמנם יש סכנה בשימוש בביטויים כאלה, כי בעתיד כשהעברית תתפתח הם יאבדו אולי את המשמעויות שיש בהם כיום, אבל הסכנה הזאת קיימת תמיד, כי גם שפת התרגומים שנעשו לפני עשרות שנים נראית כיום לא רלוונטית ומרחיקה את הקוראים מהכתוב.

גם התיאורים השונים שעשעו אותי: "נבארו היה מיואש, וכבר החטיף אגרופים לאוויר, כמתאגרף על סף הנוקאאוט"; או – "נדמה שהשניים נמצאים במרוץ. כאילו גרמו, התנו וקבעו מעשיו של המבתר את פועלו של החונק. במובן הזה, גם בחירת הקורבנות לא הייתה אקראית. כאילו אמר החונק למבתר: אם אתה הורג בנות, אז יופי, אני אהרוג בנים, כמו כדי לעשות צדק דמוגרפי"…

עין תחת שן היא אם כן נובלה שובבה, וקריאה מאוד. תרגמה אותה, כאמור, רינת שניידובר.

השאר תגובה