אנטון צ'כוב, "השחף", בתרגום רועי חן: מי רוצה להיות נינה?

12 באוגוסט 1938, עיתון הארץ: "'את המחזה הזה של צ'אֶחוב הציג קודם תיאטרון פאֶטאֶרבורגי ונכשל. צ'אֶחוב היה מיצר על כך הרבה. כישלון שני עלול היה להשפיע השפעה מרה על בריאותו של צ'אֶחוב החולה. כשעמדנו על הבמה', כותב סטאניסלבסקי, 'הקשבנו לקול הפנימי שלחש לנו: שחקו היטב, שחקו להפליא, זכו בהצלחה, בטריומף! ואם לא תזכו בה, דעו, כי כשתתקבל הטלגראמה על כך ימות הסופר האהוב עליכם, ימות מידכם. אתם תהיו התליינים שלו.'"

הדברים הללו היו ציטוט מזיכרונותיו של סטניסלבסקי, "אחד הבמאים הגדולים ביותר, ששמו קשור ביסודו, בניינו ותהילתו העולמית של התיאטרון המוסקבאי האמנותי", שמת כמה ימים לפני כן.

"המערכה הראשונה נסתיימה בקול דממה דקה", ממשיך הציטוט מדבריו של סטניסלבסקי, שתיאר את ההצגה השחף. השחקנים נבהלו כל כך, הוא מספר, עד שאחד מהם התעלף, וגם על עצמו מעיד סטניסלבסקי, "עמדתי בקושי על רגלי מרוב יאוש". אבל אז, אחרי אתנחתא, קם הקהל על רגליו בתשואות רמות. "המסך נפתח, נסגר שוב, ואנו [השחקנים] עמדנו כמטומטמים. אחר כך שוב סערה, שוב מסך, כולנו עמדנו בלי נוע, בלי להבין כי עלינו לקוד קידה. סוף סוף הרגשנו את ההצלחה." 

בימים אלה, כשמופיע תרגום חדש ועדכני לשחף של צ'כוב, מרתק לקרוא את הזיכרונות הללו, שהרי כבר ידוע שהוא – אחת הקלאסיקות החשובות והמוכרות ביותר בתיאטרון בעולם כולו, מחזה שממשיכים להציג אותו שוב ושוב בשפות שונות כבר יותר ממאה שנים – נחל כישלון חרוץ בפעם הראשונה שהוצג. 

את שבחיו של המחזה כבר אין צורך למנות. תמיד מרתק לחזור אליו: בקריאה של הטקסט, ואז – לנסות ולדמיין את ההצגה, "לביים" אותה בימוי אישי ופרטי, או – בצפייה בהצגה, שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר.

כאן בתחתית הדף אפשר גם לצפות ביוטיוב בעיבוד קולנועי של המחזה, בסרט שביים מייקל מאייר ב-2018. כדרכם של סרטים העיבוד כמו מרחיב את היריעה. כשצופים בהצגה בתיאטרון אפשר רק לדמיין את האגם שלצדו מתרחש חלק מהעלילה, ואילו בסרט – האחוזה, הנופים, אפילו הבמה המאולתרת, שעליה מופיעה נינה בפעם הראשונה במעין "הצגה בתוך הצגה", נראים כמובן שונה מהאפקט שאפשר ליצור על במת התיאטרון. 

ולא שאני סבורה שהחוויה הקולנועית עולה על זאת שמייצר התיאטרון, שהרי אין תחליף לתחושה שמשהו מתרחש לנגד עינינו, ושאנשים של כאן ועכשיו יוצרים אותו, נסחפים אל הדמויות שהם מגלמים ומציגים בפנינו מן הסתם צדדים נסתרים מתוך אישיותם. 

את ההשראה למחזה שאב צ'כוב מאירוע קטן בחייו. כך מתארת אותו ג'ין וקספורד בספר שכתבה על השחף[1]: "ההשראה באה תוך כדי מסע ציד בלתי חשוב עם הצייר הנודע איזק לויטין. לויטין הבהיל תרנגול בר והעוף נפל לתוך שלולית. מראה העוף המופתע הציק מאוד לשני הציידים ולבסוף הרגוהו. 'עתה קיים יצור יפה אחד פחות בעולם', כתב צ'כוב, ושני שוטים ישבו לסעוד פת ערבית. הָרְתִיעָה אותה הרגיש צ'כוב מן הקטל חסר הטעם, הפכה אחר כך לאחד המעמדים המרגשים ביותר בהשחף".

כשקוראים את המחזה אי אפשר שלא לתהות מדוע כינה אותו צ'כוב "קומדיה". ג'ין וקספורד טוענת שמדובר בקומדיה של העמדת פנים. "האנשים במחזה אינם רואים את אי החשיבות של עצמם" ורק הקהל מבחין ב"אי ההתאמה הקומית בין ערכן האמיתי של הדמויות ובין הערך שהן חושבות שיש להן."

זוהי נקודת מבט מעניינת: אכן, כל אחד מהם מלא בעצמו. כך למשל ארקדינה, אמו של המחזאי הכושל טרפלב, מתנהגת כמו דיווה וכוכבת, בשעה שהיא בסך הכול שחקנית שמופיעה בערי שדה. נינה הצעירה מלאה ביומרות – היא שואפת להיות שחקנית, אבל בסופו של דבר, כשהיא מוותרת על החיים הבורגניים שנועדו לה, מתברר שהיא לא באמת מוכשרת… בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על הדיאלוג המושחז בסדרה "חזרות" כשמיה (השחקנית בסדרה), בגילומה של אגם רודברג (השחקנית במציאות) מתעקשת: "אני נינה!" (השחקנית במחזה), וורה, מנהלת התיאטרון, בגילומה של יבגניה דודינה שבה ואומרת לה: "את לא!". נראה שמיה בכלל לא מבינה על מה היא מתעקשת: אני נינה? כלומר – שחקנית יומרנית וכושלת? יש כאן כמובן אירוניה כפולה ומכופלת. את לא נינה, כי את לא מספיק בשלה? או כי את שחקנית טובה מדי? או כי את לא מספיק מוכשרת כדי לגלם שחקנית לא מוכשרת? והרי רודברג מוכיחה לנו עד כמה היא מיטיבה לגלם שחקנית שלא מיטיבה לגלם דמות…  

המחזה ראה כאמור אור בתרגום חדש. אי לכך, מעניין לערוך השוואה קלה בין גרסתו של אברהם שלונסקי מ-1980, לזאת של רועי חן מ-2021. 

קודם כול, שמו של המחזה. אצל שלונסקי, שביקש לשמור על צורת הנקבה של השם "שחף" ברוסית, הוא נקרא "בת השחף". צירוף מוזר, שמוזרותו אינה מוצדקת בהכרח, כי אמנם נינה מזדהה עם השחף, אבל היותו נקבה אינה מהותית. אכן, אצל רועי חן המחזה נקרא "השחף". אגב, אם רוצים לשמר את המבנה הרוסי, יש להשמיט לכאורה את ה"א הידיעה, אבל התוצאה בעברית תהיה מוזרה שבעתיים.

כך מתחיל המונולוג המפורסם ביותר במחזה, זה שבו נינה המיואשת מספרת על מה שעבר עליה בשנתיים האחרונות. אצל שלונסקי: "למה אתה אומר שנשקת את עפר האדמה שעליה התהלכתי?" אצל רועי חן: "למה אתה אומר שנישקת את האדמה שעליה דרכתי?" ההבדלים קטנים, אבל משמעותיים. "נָשַׁקת" או "נישקת"? מה טבעי יותר? "את עפר האדמה" או "את האדמה"? "שעליה התהלכתי" או "שעליה דרכתי"? בהמשך: "כל כך עייפתי" לעומת "אני מותשת!", "לא כך", לעומת "זה לא זה", הטבעי כל כך בפה; "הייתי לקטנונית, אפסית, שיחקתי משחק שאין לו טעם" לעומת "נהייתי קטנונית, קטנטנה, שיחקתי סתם…" וכן הלאה… לשחקנים המגלמים את הדמויות הבדלי הניואנסים בלי ספק עוזרים, והתוצאה הסופית של הטקסט קריאה וידידותית.

התרגום החדש הוא אחד מספריה הראשונים של ההוצאה לאור החדשה, ה-21

עכשיו לא נותר אלא להגיע ל"גשר" ולראות את אפרת בן-צור מגלמת את ארקדינה, את ג'וי ריגר כנינה, את סשה דמידוב בתפקיד דורן, הרופא, למעשה את כל הקאסט. החוויה מסקרנת ומעוררת ציפייה.  

[1] The Plays of Anton Chekov: A Guide to Understanding the Classics

השאר תגובה