אלכס מיכאלידס, "הבתולות": מדוע מאכזב

את ספרו הקודם של אלכס מיכאלידס, המטופלת השקטה, קראתי בסקרנות גוברת והולכת, וסופו, הפתרון שמבאר את כל המיסתורין המצטבר לאורכו של אותו ספר מתח, הצדיק את הקדחתנות שבה נקרא.

ספרו החדש של מיכאלידס מאכזב.

כדרכם של ספרי מתח רבים, הסיפור נטוע בהווייה של מקום תחום שבו אנשים מכירים זה את זה, כאן – באוניברסיטה בקיימברידג'. ההווי האוניברסיטאי משמש לא פעם רקע ספרותי, עד כדי כך שיש ממש סוגה כזה שמכונה, " a campus novel" או "an academic novel" וסופרים רבים (קינגסלי איימיס, סי פי סנואו, פיליפ רות, קוטזי, ורבים אחרים, ביניהם גם מאיה ערד "שלנו"), לאו דווקא כאלה שכותבים ספרי מתח, ממקמים את העלילה באוניברסיטה.

אבל בספר שלפנינו אין באמת חשיבות אמיתית לאוניברסיטה שברקע: התככים האקדמיים קלושים, כמו גם התלות של העלילה במיקום הספציפי.

לכל אורכו מתעוררת תחושה שהסיפור מופרך ולא מעובד כיאות.

גם כאן, כמו בקודמו, המטופלת השקטה, אנחנו פוגשים דמות ראשית שמגיעה מעולם הטיפול: מריאנה, פסיכולוגית ממוצא מעורב, אנגלי ויווני (כמו זה של הסופר), נקלעת לתוך פרשת רצח. כבר בעמוד הראשון נמסר לנו שהיא "יודעת" מי הרוצח, וזה כמובן איתות אזהרה מובהק לכל מי שמכיר את הסוגה: ברור שהאדם שעליו מצביע הסופר באמצעות הדמות הראשית בסיפור אינו הרוצח. אלמנטרי.

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה לא משכנעת עם דמויות מקרטון. אף אחד שם לא מעורר תחושה של אמינות, או אהדה. עד כדי כך שבמהלך הקריאה נאלצתי לעצור מדי פעם כדי לבדוק על מי בעצם מדובר: שמות צצו ונעלמו, והדמויות לא צברו נפח, ולכן לא הצלחתי לזכור ולמקם אותן בעלילה.

עלילות המשנה לא הצליחו להסיח את הדעת, כנהוג וכנדרש מספרי מתח שבהם הסופר נוקט את התכסיס הידוע של "קוסמים" שבזריזות אצבעות או בלהג משכנעים אותנו להביט הצידה, כדי שלא נשים לב לתעלול שהם מבצעים. מיכאלידס שמכיר את חוקי הסוגה מנסה לשכנע אותנו להביט הצידה, אבל לא כל כך מצליח, כי הסיפורים "האחרים" פשוט לא מקבלים נפח ולכן לא זוכים להתעניינותנו.

כדי "להעמיק" את הסיפור משתדל מיכאלידס להיעזר בגדולים ממנו: הסיפור גדוש באזכורים מהמיתולוגיה היוונית, ומכתביו של המשורר האנגלי טניסון. אבל המיתולוגיה והשירה לא מצליחות להעשיר את הספר והשיבוץ של הציטוטים נחווה מלאכותי ואפילו מוזר. איזה ערך יש בפסקאות שכתובות ביוונית, כשברור שרוב הקוראים לא יכולים לקרוא אותן, גם אם תרגומן מובא בהמשך?

גם הפתרון הסופי לא משביע רצון. הוא אמור להפתיע (מאוד!), אבל מכיוון שהדרך אליו הייתה מייגעת ורדודה, גם הסוף לא מעורר שום הזדהות.

מיכאלידס מנסה לשמור על האהדה שלנו כלפי מי שפשע והיה בעצם גם קורבן מסוגו. הרעיון ראוי. הביצוע לא מוצלח.

Alex Michaelides, The Maidens

תרגמה: רחל פן

השאר תגובה