חיים באר, כתב רומן על חיים באר שכתב רומן שעסק בחיים של חיים באר, האמיתי והמדומין. 

ואיך אנחנו יודעים את זה? 

כי ברומן החדש שלו, צל ידו, מספר לנו חיים באר איך החל חיים באר לכתוב את ספרו חבלים:

"ב-97' הוזמנתי על ידי 'מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים' להיפנות מכל עבודותיי ולבוא לאחוזת ירנטון, השוכנת במחצית הדרך שבין אוקספורד לוודסטוק, ולשהות בה שישה חודשים על מלגת סופר אורח. לכאורה זו הייתה הזמנה קוסמת, שכל כותב היה שמח לקבלה, אלא שבאותם הימים היה ליבי מר עליי. רומן מפרי עטי שראה אור זמן קצר לפני כן התקבל במקלחת של צוננים, ואני, מתוך תחושת עלבון ואכזבה, נדרתי ברגע של חולשת הדעת נדר שמכאן ואילך אחדל לכתוב, וחשבתי שאם אפטור את עצמי מחובות של סופר לא אהיה רשאי כמובן ליהנות מזכויות של סופר. אלא שהפיתוי לבלות מחצית שנה בין כרי הדשא של אוקספורדשייר ליהנות מאוצרות הספרים האין סופיים של הבודליאנה, להאזין למוזיקה בחללי התהודה המושלמים של כנסיות הקולג'ים, וגם להימצא הרחק מהמציאות הישראלית הקודרת והחונקת, גבר לבסוף על הנדר, וכבר ביום הראשון לבואנו אל 'האורווה', זה היה כינויה של דירת האירוח שזכינו בה, שבקומתה התחתונה שוכנו בימים עבדו סוסי המרוץ והרכיבה של בעל האחוזה, הוצאתי את בלוק הנייר, התיישבתי אל שולחן הכתיבה והתחלתי במלאכה שבסופה ראה אור חבלים".

הפיקשן מתערבב עם הביוגרפיה, כי לחיים באר הסופר ברור לגמרי שלעובדת היותו סופר ועורך, יש חשיבות רבה לא רק לו עצמו, אלא גם לקוראיו.

אך מה שיש פה זאת לא חשיבות גרידא, אלא – חשיבות עצמית מפתיעה בעוצמתה. 

עד כדי כך שאחד האנשים בצל ידו מודיע למספר, הלא הוא חיים באר, כי אחרי ששמע מפיו של חיים באר איך חיים באר הגיע לנקודת מפנה בכתיבה של חבלים, איך נאבק במי שהוא מכנה "העורך שבי", איך "הסופר שבי" גבר, וכיצד למרות "התובנה החדשה שהגעתי אליה", שבעטיה הפציר חיים באר העורך בחיים באר הסופר "לכתוב את הספר מחדש ובאופן מאוזן", פסק הסופר שבו וקבע "שהצד המקורי, וממילא החשוב של הספר, אינו עצם סיפורי הילדות, קצתם מקסימים וקצתם טריוויאליים", כי אסור לו "לטשטש את הדבר בעריכה שמקדשת את האיזון".

הצד המקורי! החשוב! כך מעיד סופר על עצמו ועל כתיבתו! מה זה? 

למרבה המבוכה ממשיך חיים באר ומבשר לנו כי מי שהקשיב לסיפורו הגיב ואמר לו: "עכשיו אחרי ששמעתי אותך אני חייב לקרוא את חבלים מחדש". 

כנראה שגם אנחנו אמורים בעקבות הדברים הללו לחוש ולקרוא את חבלים!

המבוכה גוברת בהמשך, כשחיים באר עובר אל ספר אחר של עצמו, ומעיד כי הוא נזכר וחוזר "אל הימים שבהם טרחתי על כתיבת הסצנה האישית ביותר, המכאיבה ביותר מבחינתי ב'נוצות'. במרכזה של הסצנה, שהתקיימה כעשרים שנה קודם למועד הכתיבה, ביום רביעי 8 באפריל 1963 לפנות בוקר, הולך המספר בילדותו עם אביו ברחובות הריקים מאדם של ירושלים" וכן הלאה. המספר, משמע: חיים באר, שמדבר בגוף ראשון, מתאר כיצד סיפר על עצמו בגוף שלישי, ואיך "את עיקר מאמציי השקעתי בתיאור האינטימיות ההולכת ומעמיקה בין הילד הרך בשנים ובין האב הלא צעיר", ואיך בעצם המציא סצינה שלא באמת התרחשה בחייו של… כן, חיים באר. 

מוזר שאדם כותב כך על הכתיבה של עצמו. על הדעת עולה שחקן שעומד על הבמה ומוחא לעצמו כפיים בהתלהבות, אולי אפילו נושא את עצמו על הכתפיים של עצמו, מרוב התפעלות!  

אפילו ברגע של הצטנעות כביכול, מדובר בעצם בהתפארות, עד כדי כך שמתחשק כמעט ללחוש באוזניו של באר, את מה שאמר פעם מרטין בובר: "אינך מספיק גדול בכדי להיות צנוע":

"הנחרצות והנואשות שבדבריו היו ברורות ואחוזות זו בזו. האמונה, תחושת הייעוד וחרדת האין-אונות אגודות יחדיו – וכל אותם רגשות שליוו גם אותי כצל מאז אותו רגע שעמדתי בו לצד אימא בחנות העטים הזעירה בעלת השם הסתום 'קונצנטרה' שבמורד פרינסס מרי, במקום שבו נשק הרחוב לרחובות ממילא ויוליאן, וניסיתי להוליך על הנייר את הפרקר 51 שאימא קנתה לי ביום שהכרזתי שאני מבקש להיות סופר – העלו עכשיו דמעה בזוויות עיניי".

כשניסיתי לקרוא את צל ידו לא יכולתי שלא להיזכר בפסקה שהקדישה עמליה כהנא כרמון בספרה  להיות אישה סופרת לחיים באר: 

"מה היא ההגדרה של מרכז בסיפורת העברית? אנחנו לא צריכים ללכת רחוק. כולנו קראנו או שמענו לא מזמן את חיים באר מנסח הגדרה זאת בצורה מושלמת. הוא אמר (אני מצטטת): 'הפנטזיה שלי היא שיום אחד יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת.*
מתוך ריאיון שערך אבי כצמן עם חיים באר עם צאת עת הזמיר: "הרומן שלי עם גוש אמונים" כותרת ראשית, גיליון 254, 14.10.1987, עמ' 31. דבריו אלה של באר צוטטו גם ברצנזיה קצרה על ספרו: מג"ל [גיורא לשם], 'הזמיר המרוט', מעריב, 'ספרות', 15.1.1988, עמ' ה." 

ומוסיפה עמליה כהנא כרמון וכותבת: 

"אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי האידיאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה. אני סבורה שלא מעטות מהן, עצם הרעיון של הצבת אמת מידה כגון זו בצד חיבורן, היה נתפס להן כמוטעה מיסודו. הן היו רואות אותו כצמצום
חמור של הפנים השונות של יצירתן, דלדול מה שמרכזי להן בה, והחטאת העיקר.
לעומת זאת, אני סבורה שבין שמונים לתשעים אחוז של הסופרים הגברים הכותבים עברית בארץ, מבחינתם, לשמוע את הפנטזיה שמצהיר עליה חיים באר, כשהיא מיוחסת ליצירתם פירושו לזכות במחמאה העליונה. משהו המקביל לפרס ישראל
של הרוח.
עלי להתוודות: אפילו כקוראה, אינני בטוחה שמידת ההתרגשות שאני עשויה לחוש כשאני קוראת את תמול שלשום או את ימי צקלג (את עת הזמיר לא קראתי) [ההדגשה שלי, עע"א] נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל' בזמן מן הזמנים. וכלל לא בכך האימפקט של הספרים האלה עלי. כשם שאם ניקח את מלחמה ושלום – לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפוליאון'".

עד כאן תגובתה של עמליה כהנא כרמון, לא אל ספריו של חיים באר, אלא אל דברים שאמר עליהם בריאיון. "את 'עת הזמיר' לא קראתי", העירה כהנא כרמון ביובש. ועכשיו הצטרפתי אליה. סגרתי את צל ידו (שאותו התחלתי דווקא לקרוא בלב פתוח ובנפש חפצה) והנחתי אותו בצד. 

נראה לי שחיים באר יסתדר בלעדי. ייתכן מאוד שהוא כבר יכתוב בעצמו את הפרשנות וההסברים לגדולתו. בריאיון עיתונאי, או אולי – ברומן הבא שלו.