ירמי פינקוס, "בזעיר אנפין": מה פשר ההשתוקקות אל יופי מעודן

היו רגעים שבהם הזכיר לי הרומן בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס את כתיבתו של חנוך לוין. למשל בהתמקדות בדמויות תל אביביות וזעיר בורגניות, וגם בפרטים הקטנים והספציפיים יותר. למשל, כאשר יוסף צינמן החנווני, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, מסביר לבנו ש"מסחר זה כמו קישקעס", כי "מצד אחד נכנס, מצד שני יוצא – וממה שנספג באמצע חיים". לא יכולתי שלא להיזכר בשורות כמו "בלילה-בלילה, בְּלב שְנָתנו, / באמצע עיכול הדג מאתמול, / בקע קול גניחה עמום / מעומק ליבי שכָּשל" (מתוך: אחרונים בספר: אחרון), או – "עֲשֵׂה חסד, הרי כבודו יודע: אילו היה כאן עניין של כאב בטן או קרביים או מעיים, נו, אז מתאים אבקות וטיפות; אבל כאן עניין של הצטננות, אז ראשית חוכמה – הקזת דם!" (מתוך אשכבה), או – "אין כמו קצת אדיקות לפני השינה לפעילות מעיים בריאה בבוקר." (מתוך מתאבל ללא קץ).

בספר שלפנינו העיסוק "בבני המעיים" הוא לא רק דימוי. כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף. הקול המספר מסביר לנו ש"לכל משפחה יש גרעין משלה – אידיאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו". יש, הוא אומר, משפחות ספרותיות או מוזיקליות, יש כאלה "היסטוריות" שבהן לא מתעייפים "מלספר בגדולת הדורות הקודמים", יש משפחות שהרעיון המאחד אותן הוא – חשדנות, ובני משפחת צינמן, גיבורי הרומן שלפנינו, הוא קובע, "העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם". לאורך הרומן הוא מראה לנו שוב ושוב את עיסוקם בעניין, ולמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון. אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן.

גם בכך הזכיר לי הרומן את כתיבתו של חנוך לוין. הרומן הזה משעשע מאוד. באמצעות ההומור חושף ירמי פינקוס את הפער בין רוממות הרוח והיומרה, למציאות האפורה והדלה של הדמויות. הנה למשל דוגמה קטנה: "ישבתי לי ככה בשביל הרילקס עם הטלוויזיה – נתנו את הבולונז של שופן", אומרת אחת הדמויות. כמה שהיא רוצה להיות, או לפחות להישמע, תרבותית ומשכילה, ואיך היא חושפת בלי דעת את בורותה המבדחת.

פינקוס מיטיב כל כך לתעד את שיחותיהן של הדמויות שלו, עד שנדמה לנו שאנחנו צופים במחזה, שחילופי הדברים בו מדויקים ואמינים להפליא. פינקוס מיטיב לשמוע את שפת הדיבור של הדמויות, ולא מהסס להביא אותה כמות שהיא ולהשתמש במילים שהיו שגורות בסוף שנות ה-80 (הרומן מתרחש ב-1989): ונטילטור, רַסמי, אָבּוּיָה, פרפקט, נֵסֶסֶר…

הנה למשל הסצנה הפותחת, שמתנהלת בחנות המכולת של יוסף צינמן. החנווני מספר לגברת גיטליס על פנסיון קטן בזייפלד שבאוסטריה, ובה בעת מנהל אתה משא ומתן על המצרכים שהיא קונה:

"'אני, תנו לי כיסא נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזייפלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה יש כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצנטרום. מקום מאוד אינטימי: מקסי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבעלבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו, עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם... אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים חמישים דולר ללילה. מה עוד?

"לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?

"שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?"

"תן לראות… אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאיםאבל תרחץ ידיים קודם."

זייפלד עיירת הנופש האוסטרית והערגה אליה הזכירו לי גם הם את חנוך לוין. כמו למשל ב"פנטזיה על נושא רומנטי", שם קולף חולם על כריסטינה מלכת שוודיה, שהיא בעיניו התגלמות היופי ופסגת האושר על אדמות, כך גם הדמויות שברומן שלפנינו עורגות אל האושר שיתאפשר להם אם רק יגיעו לזייפלד. אצל שני היוצרים הערגה היא אל משהו רחוק, אירופי, יפהפה, שונה מהמציאות היומיומית של חייהם. רחוקה מההתמודדות עם הכורח להתפרנס, עם האכזבות והמצוקות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים.

כדי לממש את החלום מוכנים גיבורי בזעיר אנפין לעבוד בפרך כל הקיץ. אכן, כותרת המשנה של הרומן היא "דרמה מחיי המסחר". הם נאבקים כדי להרוויח את הכסף הנדרש להם, ולאורך הרומן כולו המתח הולך וגובר: האם יצליחו? האם ייסעו לזייפלד? האם היא תסב להם את האושר הנחשק, או שצפויות להם רק אכזבות ותסכולים?

אחת הסצינות החזקות (והמשעשעות!) ביותר בספר מתרחשת בשפיים, לשם מגיעות ציפי צינמן ודבורה אחותה, כדי להשתתף ב"יום כיף" של ועד עובדים כלשהו. ציפי זכתה, לשמחתה הרבה, במכרז, שבזכותו היא מאפשרת לאחותה להעמיד דוכן לממכר בגדים.

גם מי שלא נכח באירוע המתואר מכיר אותו היטב. הוא כל כך ישראלי. כל כך רעשני וגס, כל כך מבחיל ומחריד. באיזו דייקנות מתעד פינקוס את מה שרואות עיניו, ואנחנו ממש שם, אתו, סולדים ומתייסרים, ובעיקר שמחים שהפעם מדובר רק בספר, לא במציאות ממשית הנכפית עלינו:

"בזה אחר זה דוהרים לווייתני הפח בדרך האספלט שמקיפה את הקיבוץ. מדי פעם הם מקרטעים באיזו מהמורה ונוטים לרגע על צדם לקול מחאתם של הנוסעים הכלואים במעיהם. השמש קופחת, הסבלנות פוקעת. סוף סוף נגלה לעיניהם מגרש החניה; מסע רב־תלאות, שהחל בנקודות איסוף מכל רחבי הארץ, בא סוף-סוף אל קצו. האוטובוסים נערכים זה לצד זה ומקיאים מתוכם נחילים־נחילים של קייטנים שמתלכדים לנהר-אדם רותח, מבעית. יושב-ראש הוועד הארצי ועושי דברו המחוזיים, כולם באיתוריות לחגורותיהם, מתרוצצים כה וכה ומנסים לחלק הוראות שאיש לא ימלא. עוד ועוד אוטובוסים מגיעים וממשיכים לפלוט מקרביהם ערב רב – פקידות מוקפות ילדים קולניים להחריד, מהנדסי מחוז מתנשאים, גמלאי מע"צ על צרורותיהם, מכונאים סמכותיים עם נשותיהם המפורכסות, תיכוניסטים מגושמים. כולם מזיעים, מתקוטטים, נאבקים מרה לעמוד בראש התור כדי לתפוס חזקה על מה שנמצא מעבר לגדר הרפיה הכחולה. הכול משוועים לישועה, לקצת נחת, כמהים אל הארץ שהובטחה להם בעלונים שחולקו במפעל, במוסך, במשרד, בכל אותם מקומות שם הם מכלים את ימיהם.

פתאום, בעודם צובאים ומתגודדים לפני השערים, עולה מהעבר האחר רעש אדיר – מתופפי הסמבה, תריסר מספר, מכים בתופים בכל כוחם וקורעים את האוזניים במשרוקיות. המקצב הראשי מתפצל לתתי-מקצבים, כמין קרברוס שראשיו מתפתלים ונאבקים זה בזה – תוף הבס , תופי-רֶפּיניק תלויים על הצד, פעמונים, טנבורים… הנגנים מסתחררים, נעים כאיש אחד ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, הרקדניות משתוללות, מטלטלות אגן ורעשנים ססגוניים. החצאיות קצרצרות, המחוכים מגרים, הנשמה מתלהטת והרגליים מקפצות מעצמן. סגן מנהל כרסתן זונח את תרמילו ומצטרף למחוללות לקול צחוקם של עמיתיו. חשבת ראשית, אם לחיילים, לא מסוגלת עוד להתאפק ופורצת בצהלולים. בעקבותיה – אגף שלם של מזכירות ופקידות פורקות גם הן כל עול. הרחבה צפופה יותר ויותר, הבאים בתור דוחפים, דוחקים, לוחצים, נמשכים אחר השמחה, שהרי מי לא רוצה לטעום בעצמו… נא לא לחסום את הדרך, נא לא להתקהל, הקהל מתבקש לזרום פנימה.

חבורות חבורות פונים הנופשים למצוא להם פאת־אדמה להקים עליה מחנה. הלסתות חשוקות, העיניים מצומצמות; אין זמן לבזבז, כל הקודם זוכה. יש שיעדיפו להתמקם תחת אחד מעצי הצאלון המרוחקים. אחרים יסתפקו בשמשייה ובלבד שלא ייאלצו לצעוד יותר מארבע פסיעות עד לבריכה. יש שמגיעים בעם רב, על זקניהם ועל טפם, על שכניהם וחבריהם – כל השבט כולו. אלה יוותרו על כל מיני יתרונות ובלבד שיימצא להם מרבץ גדול דיו להושיב בו את כל יקיריהם. מרגע שנאחזו המתיישבים בקרקע – היינו, נפרשה השמיכה והוצבה הצידנית – אין לערער עוד על זכותם עליה, כאילו היתה זו להם ירושת אבות. הפינה הנבחרת, שעד אותו רגע לא היתה בלתי אם פיסת מרמס זניחה, נהפכת לנחלה פרטית, יקרה ללב, וכדי לתת גושפנקה למעמדה מסדרים את כיסאות הפלסטיק מחדש על פי הטעם האישי. מרגע זה היא קרויה הפינה שלנו וכל השאר נאמד על פי מידת קרבתו אליה. חיש מהר מוצאים בה יתרונות סודיים הגלויים רק לבעליה, כגון ברז מים נסתר או קפנדרייה שמובילה היישר אל מגלשת הסללום – "

וכן הלאה וכן הלאה: עוד רעש, צווחות, כיעור, זללנות, אלימות, עוד קריאות מזוויעות של הכרוז, עוד ועוד וולגריות.

מה הפלא, כשרואים את כל אלה, שאנשים משתוקקים אל היופי המעודן של מלכת שוודיה המדומיינת, או של אתר נופש אוסטרי שקיים במרחק הושטת יד של כמה אלפי דולרים?

לפחות בעניין זה, כך נדמה לי, ירמי פינקוס נפרד מחנוך לוין. אצל לוין הגיחוך ומפח הנפש הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהכיסופים, ולחמדה לא יכול להיות מענה, ואילו אצל פינקוס, לפחות ברומן שלפנינו, אנחנו מגלים שמחוזות היופי בכל זאת נגישים, גם אם רק לזמן קצוב.

השאר תגובה