חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

גורבצ'וב, גן עדן

מעטים הם האנשים שהשפיעו על ההיסטוריה ישירות, ובאופן מובהק. אנואר סאדאת (ששילם על כך בחייו!) היה כזה: מנהיג בעל חזון ואומץ שפרץ דרך בכוח אישיותו. 

אפשר בהחלט לראות במיכאל גורבצ'וב אדם כזה: הוא מי שהביא באופן ישיר להתפרקותה של ברית המועצות, זאת בעקבות החלטות שלו וגם בשל הפעולות שלא נקט. 

הסרט "גורבצ'וב, גן עדן" לוקח אותנו אל האיש כפי שהוא חי כיום: בן תשעים, בודד, אלמן. הוא שמן מאוד וקשה להכיר אותו. אכן, לאורך הסרט אפשר שוב ושוב לראות אותו אוכל, ונראה שהאכילה היא אחת ההנאות האחרונות שנותרו לו. מלבד, כמובן ההיזכרות בעברו, והמפגשים עם מעריצים שמסבירים לו עד כמה השפיע על חייהם ועל אלה של מיליונים רבים אחרים.

לשאלה אם הוא אחראי להתפרקות ברית המועצות מסרב גורבצ'וב להשיב. הוא מתחמק ממנה בעקביות, ורק מסביר שכאשר נאלץ להחליט אם לפעול בכוח ולהביא לשפיכות דמים, בחר בדרך אחרת.

באחת התמונות האחרונות בסרט רואים את גורבצ'וב מבלה את ערב השנה החדשה בביתו של אחד מעוזריו. אנחנו כבר יודעים ששלוש בנותיו לא מגיעות בכלל לרוסיה כדי לבקר אותו. וכך הוא מבלה בחברת אנשים זרים למעשה, מכל מקום, לא עם בני משפחתו. ברקע, בטלוויזיה שמאחוריו, רואים את פוטין מדבר אל האומה: נואם בקלישאות צפויות על חשיבות המשפחה, ומסיים את נאומו ממש ברגע הנכון, כשהשעון מראה שהגיעה שעת חצות. "תזמון דייקני," מפטיר גורבצ'וב ומסובב את כיסאו אל מי שמנהיג כיום את רוסיה ביד רמה. אין לדעת מה דעתו של  גורבצ'וב על פוטין (אם כי אפשר לנחש…), אבל ברור שאת חוש ההומור שלו לא איבד: מיד אחרי הברכות של תחילת השנה החדשה הוא עונה לטלפון, ובחיוך אירוני אומר לידיד שטלפן אליו: "כשנתפוס שוב את השלטון…" ואז, בתשובה לאותו חבר, אומר בהשלמה, "טוב, אז לא נתפוס שוב את השלטון"… 

דמותו הנגלית בסרט מרתקת. אין ספק שעשיית הסרט הייתה חשובה לו, שכן שהוא מבקש להדגיש את החותם שהותיר, גם אם הוא מתכחש למעשה לחלקים גדולים ממנו. 



מרטין לותר קינג והאף-בי-איי

את סיפורה של ארצות הברית בתקופה שבה החל מרטין לותר קינג לפעול כולנו מכירים, ובכל זאת אי אפשר שלא להזדעזע כל פעם מחדש  מהמחשבה על ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה בכל מקום: שחורים לא הורשו לנסוע בתחבורה ציבורית לצד לבנים, לא הותר להם ללמוד באותם בתי ספר, וכן הלאה.

כולנו מכירים גם את התקופה שבה אדגר הובר, ראש סוכנות האף-בי-איי, רדף את מי שנחשדו כקומוניסטים, ובאותה הזדמנות גם את מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת המחאה הלא-אלימה, ששאף להשיג שוויון זכויות (מובן מאליו!) לכול. 

גם השמועות שנפוצו על מרטין לותר גונבו לאוזננו: שהוא לא היה נאמן לאשתו, ואפילו שהיה עד לאונס קבוצתי שהתקיים בחדר בבית מלון שבו נכח, אונס שלא מנע ואולי היה אפילו שותף פסיבי להתרחשותו, שכן צפה בו מהצד. לותר סומן כאויב שיש לחסלו באמצעות קלטות אינטימיות מרומנים שניהל מחוץ לנישואים, והאשמות בשיתוף פעולה בפשע, אבל, כאמור, לא נדע בימינו מה באמת התגלה במעקבים אחריו. אין לדעת מה מהשמועות  אמיתי ונכון, שכן התוצאות של אותם מעקבים והאזנות נותרו חסויות ואסורות לפי שעה בפרסום.

האם הפרטים חשובים? האם מרטין לותר סיכן באמת את ביטחונה של ארצות הברית? 

הסרט שלפנינו מנסה להציג את הדילמה, ועושה זאת בארכנות. אילו קוצץ בחצי היה יכול להיות מעניין ודינמי הרבה יותר. ובכל מקרה, הוא בעצם לא מחדש הרבה. 

בסופו של דבר, כידוע, התנקשו בחייו של קינג, והוא מת עוד לפני שמלאו לו ארבעים. חרף מותו בטרם עת ברור שפעילותו סללה את הדרך לנשיאותו של ברק אובמה, גם אם נדרשו עשרות שנים עד שזה קרה. ובעצם, זה מה שחשוב, בסיכומו של דבר. 



חיוכה הסוציאליסטי

הלן קלר מוכרת כמובן כאישה שהצליחה לגבור על נכות כפולה: עיוורון וחירשות, ובזכות אן סאליבן, המורה המופלאה שלה, למדה לתקשר, לקרוא, לכתוב, אפילו לדבר, ולהביע את רגשותיה ומחשבותיה.

הסרט שלפנינו מתמקד בהשקפת העולם הסוציאליסטית של הלן קלר, ועוסק כולו בחשיבתה ובדעות שהביעה.

אלה מעניינות מאוד. מפתיע להבין עד כמה השקפותיה רלוונטיות לימינו. קלר יוצאת נגד חלוקת העושר הלא שוויונית והמקפחת שקיימת בעולם כולו. היא מתנגדת לתאגידים, ומסבירה עד כמה מעוות ולא צודק המצב שבו המיעוט מנצלים את הרוב ומתעשרעל חשבונו, ואז מקים מפעלים פילנתרופיים ומעניק  נדבות. כל אלה רק החמירו והחריפו מאז תחילת המאה ה-20 כשהלן קלר ביטאה את הדברים והתקוממה נגדם. 

אבל כשצופים בסרט מרגישים שיש כאן בעיה, שכן הוא לא באמת מצדיק את קיומו כסרט.

מאחר שקולנוע הוא מדיום חזותי,  ומכיוון שאין כמעט חומרים ויזואליים על הלן קלר, לאורך רובו של הסרט מוצגים מראות נטולי משמעות, כמו למשל עלה מרחף ונופל לאט, דגים משתכשכים במים, חילזון נטול שריון שנע על פני משטח מחוספס, ועוד כהנה וכהנה. על כל המראות הללו מופיע כיתוב: דברים שהלן קלר כתבה בספרים ובמאמרים, או שאלות שהופנו אליה והתשובות שנתנה.

דבריה כאמור מרתקים ומאלפים, ומעוררים רצון לקרוא את מה שכתבה, אבל הסרט כקולנוע נכשל. הוא מייגע. הגימיק של כיתוב על רקע של משהו צבעוני ולא רלוונטי לתוכן ממצה את עצמו עד מהרה. אפשר ממש לשמוע את הדיונים שהתנהלו בין יוצריו: מה אפשר לצלם עכשיו? אולי קצת פרחים? אולי עוד קצת מים זורמים? ואולי נביא קטע הרצאה של סוציאליסט אחר, נעם חומסקי

חומסקי מעניין. הלר קלר מעניינת. הסרט – לא ממש.


האישה הראשונה

הוא אמור להיות סרט אנושי ונוגע ללב: אישה משתחררת מאשפוז פסיכיאטרי, ועוברת לדיור מוגן. אנחנו מלווים את פרידתה מבית החולים, מידידיה המאושפזים שם, מאנשי הצוות. מהשיחות אנחנו לומדים שיש לה בן שמלאו לו כבר עשרים, אבל היא לא ראתה אותו מאז שהיה בן שש או שבע והיא מקווה מאוד לראות אותו. 

הבעיה שאווה, גיבורת הסיפור, היא אדם לא מעניין, ולא מעורר השראה. השיחות שהיא מנהלת סתמיות. הביקורים שלה אצל אמה הזקנה שסובלת כנראה מפיגור התפתחותי, סתמיים. ההרצאה שלה באוזני בני נוער שבאים לביקור בבית החולים, סתמית. אפילו הסצנה החותמת את הסרט, הביקור בבית המשפט שבו אווה צריכה לשכנע את הרשויות לאפשר לה לפגוש את בנה, סצנה שאמורה לגעת ללב ולעורר אמפתיה, לא מצליחה לפעול, אפילו היא סתמית.

אין לדעת אם הבמאי הספרדי של הסרט הוא זה שנושא באחריות לכך שהכול כל כך סתמי, בשל הבחירה שלו באווה, או משום שלא הצליח להפיק ממנה ומהדמויות האחרות שום דבר שמעניק משמעות או תוכן. פשוט סתם מתמשך ומיותר.



מישה והזאבים

למען האמת, הסיפור העומד מאחורי הסרט ידוע וזכור: אישה ממוצא בלגי שחיה בארצות הברית סיפרה על ילדותה באירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הציגה את עצמה כילדה יהודייה שאיבדה יום אחד את הוריה, והגיעה, בלי לדעת מדוע וכיצד, לביתה של משפחה בלגית שהצילה אותה. מישה, גיבורת הסיפור, אמרה שאין לה מושג מה שם משפחתה ומי היו הוריה, שרק את שמותיהם הפרטיים זכרה. לראשונה סיפרה על כך בבית הכנסת בעיירה הקטנה שגרה בה: "עיירה קטנה – משפחה גדולה", אומרת אחת התושבות כדי להסביר כמה אנשי הקהילה המקומית קרובים זה לזה  ומיודדים. סיפורה זעזע את שכניה ומכריה, ועורר בהם רצון להגן עליה ולפצות אותה על הסבל שעברה. מישה סיפרה כיצד ברחה מבית המשפחה הבלגית, כי הרגישה לא רצויה, והחליטה ללכת ברגל לגרמניה, כי הבינה שהוריה שם. בדרך עברה ביערות ופגשה להקת זאבים שקיבלו אותה וכמעט אימצו אותה כאחת משלהם. 

את הסיפור המופלא, יוצא הדופן, החליטה מוציאה לאור מקומית לפרסם כספר. מישה כתבה את סיפורה והספר הצליח בעולם כולו. משם החלו הדברים להסתבך. 

בתחילת דרכו זכה הספר להצלחה עולמית ותורגם לשפות רבות, גם לעברית. כך נכתב עליו כשפורסם ב-2007 במודן: "זהו סיפורה האמיתי של מישקה, ילדה בלגית בת 7, שרוצה את אימא. השנה היא 1941, והוריה של מישקה נלקחים על ידי הנאצים. מישקה, כמו כל ילדה בגילה, קשורה מאוד לאמה ומחליטה לחפש אותה – עד שתמצא. במשך ארבע שנים היא מקיפה ברגל את אירופה, מצוידת במצפן שנתן לה איש טוב אחד. היא נודדת דרך היערות והכפרים, גונבת מזון ומאלתרת לבוש ונעליים. כשהיא פוגשת להקת זאבים היא מסגלת לעצמה את התנהגותם וחיה ביניהם כאילו היתה אחת מהם. מחיות היא אינה מפחדת. בניגוד לאנשים, הן מעולם לא גרמו לה רע. לשרוד עם זאבים מתאר את קורותיה של ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך קטלוגו תחת הכותרת של 'ספר שואה' תעשה לו עוול. זהו קודם כול ספר מטלטל, שיחדור לנימי נפשו של כל הורה וכל מי שהיה ילד. אחד מאותם ספרים נדירים, אשר נשארים עם הקורא זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה בהם. 'סיפור מופלא על אהבה ועל שנאה, אבל גם עם תובנה ואומץ לב נדירים.'"

בשלב מסוים הסתכסכה מישה עם המוציאה לאור, תבעה אותה לדין וזכתה. בפסק הדין נגזר על המול"ית לשלם למישה 32.4 מיליון דולר. 

ואז קרה הלא יאמן. המו"לית שראתה את חייה קורסים, יצאה למאבק. הסרט שלפנינו מתעד את תהליך הגילוי וחשיפת האמת מאחורי סיפורה של מישה.

כאמור, הסיפור כולו נחשף בתקשורת ולכן סופו ידוע, ובכל זאת הסרט עשוי כך שהוא מעניין מאוד. החקירה, התהפוכות והתגובות של מי שהיו קרובים להיבטים שונים של הסיפור, מרתקות. 

השאר תגובה