לואי-פרדינן סלין, "זמלווייס – האיש שזעק אמת": מרהיב!

בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".  

"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.

הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.

את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן". 

הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.

הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!

לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.

במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.

המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.

מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".

מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית! 

קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו. 

ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".

יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:

"כשהם התיזו את ראשו [של המלך] ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויוןכולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".  

איזו כתיבה מרהיבה! 

הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה? 

 

 

Louis-Ferdinand Céline Semmelweis

תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון

4 thoughts on “לואי-פרדינן סלין, "זמלווייס – האיש שזעק אמת": מרהיב!”

  1. עופרה יקרה,
    שכנעת אותי. היו לי ספקות לגבי הקריאה בגלל האנטישמיות של סלין.
    בבודפשט הקימו מוזיאון לזכר זמלוויס בבית בו הוא נולד, לרגלי ארמון המלוכה בבודה וגם הציבו פסל לזכרו ליד אחד מבתי החולים בבודפשט. (רוקוש) כמו כן, הפקולטה לרפואה בבודפשט נקראת על שמו.
    בברכה,
    אורנה

      1. כפי שציינתי, טרם קראתי את הספר אולם מתוך מה שקראתי על זמלוויס בעבר הרחוק והקרוב, הוא הזכיר לי את תיאודור הרצל. גם בפרטים הביוגרפיים הבסיסיים, גם במוות בגיל צעיר וגם בעובדת היותם אנשי חזון שבני דורם לא ממש העריכו והבינו את חזונם.

להגיב על ד"ר אורנה מונדשיין לבטל