אריך קסטנר ידוע מאוד בזכות ספרי הילדים שכתב. מי לא קרא את אמיל והבלשים, פצפונת ואנטון, אורה הכפולה, הכיתה המעופפת (ועוד ספרים רבים אחרים, ידועים יותר או פחות)?  

לאחרונה ראה אור תרגום לעברית של ספר שכתב למבוגרים, אל האבדון. הרומן ראה אור לראשונה ב-1931, והוא משמש מעין כמוסת זמן: הקפאה של מציאות החיים בגרמניה, זאת של עוני, אבטלה וייאוש שאותם היטיב לתאר גם שטפן צוויג, למשל בספרו הנערה מהדואר.

הייאוש שקסטנר מתאר נועד להגיע לאוזניהם וללבם של בני דורו וארצו, ושל אירופיים בכלל. "הוא רואה תקווה אחת ויחידה והוא אומר מהי. הוא רואה שבני הדור הזה עקשניים כחמורים והולכים לאחור אל פי תהום פעורה. ששם יש מקום לכל עמי אירופה, ולכן הוא קורא, כמו אחרים לפניו ומלבדו, זהירות! בנפילה, יד שמאל על המעקה השמאלי!" כתב קסטנר באחרית הדבר שהמוציא לאור סירב ב-1931 לכלול בספר, אבל מופיעה עכשיו במהדורה העברית. זאת אינה ראייה נבואית יחידה שמופיעה בו. פביאן, גיבור הסיפור, חולם חלום בלהות: "מכונה גבוהה כמו הקתדרלה של קלן התנשאה מולם. לפני המכונה עמדו פועלים חצי ערומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענק שאש אדומה בערה בו". הלא מודע של קסטנר ראה כבר בתחילת שנות ה-30 את הזוועות שתודעתו עדיין לא הכירה! 

לקראת סופו של הסיפור הוא נוגע, לכאורה, במקורות הזוועה, כשהוא מתאר את הווי הפנימייה שבה התחנך פביאן. הסדר הצבאי שנדרש מהילדים ומהנערים. "האם," הוא שואל את עצמו, "תמיד חש את השקר המתהלך פה ואת האלימות החבויה הרעה שהפכה דורות שלמים של ילדים לעובדי מדינה ממושמעים ולאזרחים צרי אופקים?" הוא מספר איך "על הקירות היו תלויות כותנות הלילה בקפדנות צבאית." וזאת כי "צריך להיות סדר". ואז הוא נזכר בעצמו, ותוהה "מתי זה היה, בעצם, שהוא עמד פה, חייל אחד בין אלפים במכנסיים ארוכים, הקסדה לראשו, מצויד להקשיב לדרשת השדה האפורה, בן שבע-עשרה, נכון לשמוע את דבר אלוהים הגרמני לצבאותיו?" ומתכוון, כמובן, למלחמת העולם הראשונה. המלחמה שלפניה "היו שירו בעצמם", אבל במהלכה "כבר גדל מספרם […] ואחר כך מתו רבים עוד יותר. חצי מתלמידי הכיתה מתים". 

על הלך הרוח ששרר בגרמניה הוא מעיד כשהוא מספר על ידיעה בעיתון: "נשיא ארצות הברית הציע לאירופה להשהות לשנה את גביית הפיצויים מגרמניה. אמריקה גילתה שאי אפשר לעשות עסקים עם עם שלופתים את גרונו. היא נטתה להרפות מעט את הלפיתה", ומספר במרירות על צרפת "שהסתייגה מהתוכנית" של נשיא ארצות הברית, כי "חששה שימנעו ממנה להיחנק בזהב". 

כמה כעס! כמה מרירות! ואלה מפיו של סופר שהתנגד למשטר הנאצי (אם כי לא גלה מארצו במהלך המלחמה, וגם השתדל להצניע את הביקורת שלו, כדי לא להרגיז את השלטונות). הכתיבה הזאת מבהירה לנו מנקודת מבט אישית, לא בכלי מחקר היסטוריים, מה חש הציבור הגרמני כעשור אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, ומה היה הרקע שאפשר את עלייתו של היטלר לשלטון. 

ועם זאת, פביאן, הדמות המייצגת את קסטנר, משיב למכר שמאשים אותו: "אתה לא פטריוט", ואומר לו: "ואתה מטומטם […] וזה הרבה יותר מצער". 

הוא בז לנאצים ונגעל מהם, אך עושה זאת בסמוי: "'רותנאו היה חייב למות', אמר לו פעם סופר נאציונל-סוציאליסט. 'הוא היה חייב למות. האשמה הייתה ביוהרה שלו. הוא היה יהודי ורצה להיות שר החוץ של גרמניה. תאר לך שבצרפת, כושי מהמושבות היה מציג את מועמדותו לקי ד'אורסי, זה היה לא פחות מופרך'". הבעיה היא שהביקורת סמויה ומובלעת כל כך, עד שהיא ברורה לגמרי רק בדיעבד. קורא "נציונל-סוציאליסט" היה יכול אז מן הסתם לקרוא את הדברים ולא לחוש בכלל שיש בהם ביקורת, אלא אם שם לב לאירוניה המושחזת שהספר רצוף בה. למשל –  מישהו מתלונן על כך שסוליות נעליו נשחקו לגמרי, ואם ימשיך להגיע ללשכת העבודה, בעוד שבוע לא יהיו לו נעליים, ו"לנסיעות אין לי כסף". בן שיחו תוהה: "אתה לא מקבל מגפיים מלשכת הסעד?" המתלונן משיב: "יש לי רגליים קצרות מאוד". העצה שהוא זוכה לקבל: "תתלה את עצמך", ועל כך מגיב פביאן, שהאזין לשיחה, "יש לו צוואר רגיש מאוד". כשאינו מקבל תשובות למכתבי חיפוש עבודה  שהוא שולח הוא מעיר "הטיפוסים שיושבים שם במשרדים עושים להם כנראה אלבומי בולים מהבולים שאני שולח לתשובה". על גבר חולה מאוד הוא מספר שהוא "שוכב מאז אתמול בלילה באטליֶה, ועסוק בלמות". 

כל כך הרבה ציניות מיואשת. כל כך הרבה שנינות וכאב.

הספר מרתק.