שלושים סיפורים יש בקובץ הכול יהיה בסדר, שראה אור בימים אלה, והם מגוונים מאוד בסיטואציות ובדמויות שיש בהם. האנשים המאכלסים את רובם שונים מאוד זה מזה: כך למשל מופיעים בהם – אשתו של השגריר היפני במדריד, גבר גרוש שמתגעגע לחייו הקודמים, אישה שבנה נהרג במהלך שירותו הצבאי, בני זוג שידידיהם הקרובים שכלו את בנם, אישה שמתלבטת אם להיעתר למתנה שקיבלה מחברתה ולעשות קעקוע, צעיר שמסתיר מבני משפחתו את נטייתו המינית, מנופאי שיושב בתא הפיקוד הגבוה במהלך סופת ברקים, אישה שנקראת לחדר המתים כדי לזהות אדם שמספר הטלפון שלה נמצא על פתק בכיסו, צעירה שמחפשת לקנות שמלת כלה בזול ונתקלת במודעה של אישה שמציעה לקנות שמלה כזאת "חדשה לגמרי", ומעוררת את סקרנותה של הקונה: סיפור שמזכיר את הסיפור הקצרצר המיוחס תכופות להמינגווי, (אם כי אין לדעת אם באמת כתב אותו):
ועוד כהנה וכהנה. כל סיפור פותח צוהר קטן אל עולם אחר, מפתיע ומסקרן.
חרף השונות והגיוון יש מרכיב אחד שמשותף לכל הסיפורים: שוב ושוב חוזרת אצל כל האנשים הללו תחושה של החמצה, ובעיקר של געגוע. הנה כמה ציטוטים, כל אחד מסיפור שונה: "היא המשיכה לשבת שם עוד שעה ארוכה, מרגישה איך עולה בה איזה געגוע שאין לו מרפא לימים שבהם [הוא] היה ילד קטן"; "…ממש אין אפשרות לקפוץ ממסלול למסלול, האם תאזור אומץ לתפוס את הרגע, לעצור את הזמן ולקרוא 'אלכסנדר'!' בצעקה גדולה ומהדהדת, שתדלג על עשר שנים של מרחק וגעגוע?"; "הקמטים בלחייו, שהיו פעם קמטי צחוק, העמיקו והפכו לחריצים של געגוע"; "קראתי את המילים על המסך והתחלתי להתגעגע לאמא"; "מטומטמת, מה חשבת? שהחיים הם סרט שאפשר לסובב לאחור"; "כשהתוכנית התבהרה לה נסעה לבית הקברות והניחה זר רענן וצבעוני של חרציות על קברו של אביה, שבזמן האחרונה התגעגעה אליו מאוד"…
רבים מהסיפורים מסתיימים בפואנטה: סוף מפתיע שהופך את הסיטואציה על פיה. ברובם ההיפוך משנה גורלות ומשמעותי מאוד לחיי האנשים שבהם הוא מתרחש, שכן כולם עוסקים בסודות משפחתיים, כאלה שמתגלים באחת בפני הקורא, ואחרים שנחשפים גם בפני הדמויות עצמן.
הכאב שבסיפורים הוא לרוב כזה שמעורר בדמויות תחושה של משמעות ופשר: "למרות הכאב, הוא הרגיש חי! חי ומאושר כאילו התעורר מתרדמה ארוכה", ואולי אחריו יוכלו לשנות משהו בחייהם, להבין טוב יותר את עצמן ואת הקשרים שלהן עם זולתם.
אחד הסיפורים טומן בתוכו הפתעה: הוא אמנם אינו מובא בסמוך לסיפור הראשון, שבו מתוארת כתיבתו במהלך ארס-פואטי יפה, אבל כשהוא מגיע, הוא מעשיר גם את הסיפור הראשון.
דליה מגנט מיטיבה לכתוב. היא יודעת לגלגל את העלילה הקצרה, לא להמעיט ולא להפריז. הסיפורים, משלבים את המציאות החיצונית עם זאת הפנימית, וכך אירועים היסטוריים ומצבים אופייניים למציאות הישראלית משתלבים בחיי הדמויות ומשפיעים עליהן: אישה שניהלה קשר אהבים עם חייל בריטי (מה קרה לה? מה חשבו עליה הבריות?), לוחם צה"ל אכול רגשות אשמה על כך שפגע (אולי?) בילדה פלסטינית, ישראלים שנוצר קשר בינם לבין מהגרי העבודה שרבים מהם כל כך מגיעים לכאן בשנים האחרונות, ההשפעה שיש להדחה מקורס טיס של חיל האוויר על צעיר ישראלי, וההשפעה שיש לכנס מחזורים על המשתתפים בו, מיזוג הגלויות כשיליד רוסייה ויליד אתיופיה עובדים זה לצד זה ועוד כהנה וכהנה.
האם "הכול יהיה בסדר", כפי שכותרתו של הספר מבטיחה? כמובן שלא. אדרבא, דברים ישתבשו, תגליות יכאיבו, תובנות יערערו את המציאות, ציפיות לא יתגשמו, געגועים לא ייענו, ואנחנו נעבור מסיפור לסיפור, נופתע מהפנים החדשות שכל אחד מהם מציג בפנינו ונדפדף בסקרנות אל הסיפור הבא.