אליזבת בארט בראונינג, סונטה 27

אָהוּב שֶׁלִי, שֶׁכָּךְ אוֹתִי הֵרִים
מִשְׁפַת הַתֹּפֶת, כִּי הֻשְׁלַכְתִּי שָׁם,
עַל תַּלְתַּלַּי שֶׁנִּשְׁמְטוּ נָשַׁב,
הֵפִיחַ בְּאַפִּי רוּחוֹת חַיִּים.
מִצְחִי זוֹהֵר שׁוּב, מַלְאָכִים רוֹאִים:
נְשִׁיקָתְךָ פּוֹדָה! שֶׁלִי, שֶׁלִי,
עַד בּוֹאֲךָ לֹא נִשְׁאֲרָה תַּכְלִית,
אוֹתְךָ מָצָאתִי, לֹא אֶת אֱלֹהִים.

מָצָאתִי, וְאִתְּךָ כֹּה בְּטוּחָה,
כְּמוֹ מִי שֶׁמַּבִּיטָה שׁוּב לְאָחוֹר
אֶל שְׂדֵה הַנֶּצַח הֶחָרֵב – שְׂמֵחָה,
עַתָּה שׁוֹכֶנֶת שׁוּב עַל הַמִּישׁוֹר
שֶׁבָּעֶלְיוֹן, יוֹדָעָת בִּבְרָכָה:
גַּם אַהֲבָה, כְּמוֹ מָוֶת, כָּך תִּקְשֹׁר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 27 Sonnets from the Portuguese

השאר תגובה