הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ”רע”, והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש. 

אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: “מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!” אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש. 

מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו. 

הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.

La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט