שטפן צווייג: "מגלן": ההישג המופלא של מגלה הארצות ושל הסופר שסיפר עליו

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: "קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא 'שק פלפל'". לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש"איבדו" יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: "מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם", אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה "בוודאי", שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי "כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר". הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד "ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!" וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, "הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים." את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, "מיצרי מגלן"? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, "לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה", ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה "על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו". צווייג רואה במסע "מלחמת קודש של האנושות בלא נודע" וסבור כי "המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו", ולטעמו "מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח" (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) "הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע".

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s