ספרה החדש של מאיה ערד, קנאת סופרות, מעלה על הדעת את הדפס האבן המוכר מאוד של האמן ההולנדי מאוריץ אשר: (אפשר לראות אותו בקישור)

הידיים יוצרות פרדוקס –  איך יד יכולה לצייר את עצמה? הרי שתיהן מתקיימות במעגל סגור שיצרו אותו בעצמן…

הרומן צופן סוד שמתגלה רק לקראת סופו, וכמובן שלא אכתוב עליו כאן, אבל הסוד מוסיף לו ממד משעשע ומרתק, ובעיקר מפתיע. בכלל, כמו כל ספריה של מאיה ערד, גם קנאת סופרות משלב עלילה מושכת, דמויות משכנעות, ואמירה נוקבת, הפעם שוב – ערס פואטית. בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה ערד באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, בספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית, ובספר המורה לעברית היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר (אם כי שם הסוגיה שולית יחסית).

קנאת סופרות הוא בדיוק על מה ששמו מרמז: כוחה של הקנאה, מקורותיה, משמעויותיה וסיבותיה. 

הדמות המרכזית ברומן היא אביגיל שלו, סופרת שבתחילתו של הסיפור מגלה שהיא מועמדת לפרס ספיר. היא עדיין רק "ברשימה הארוכה", אבל היא משוכנעת שתגיע גם ל"רשימה הקצרה", שבה נשארים רק חמישה שמות. אחד מהם יזכה בפרס הגדול והנחשב, גם מבחינה כספית וגם בשל היוקרה הנלווית לו.

ערד מיטיבה לתאר את תהפוכות הנפש של הסופרת: תחושת הגדלות, לצד הספקות העצמיים, הטינה שהיא חשה כלפי כל סופרת אחרת, הבוז שהיא רוחשת לסופרת מתחילה, לצד החרדה שמא אותה סופרת "תגבר" עליה בתחרות הבלתי פוסקת שהיא מנת חלקן של סופרות ישראליות בנות זמננו.

כדי להסביר את טיבה של אותה קנאה יוקדת שמה ערד בפיה של אחת הדמויות, חוקרת ספרות, הסבר שהולך כך: לגברים סופרים יש אפשרות להגיע למעמד הקנוני הנכסף, כי הוא מכיל "שורה של סופרים". לעומתן, כל הנשים הסופרות מתחרות ביניהן על הכיסא האחד המוקצה להן, כמו זה שמקבלת בגן "האימא של השבת". לפיכך המאבק שלהן זו בזו הוא לחיים ולמוות. אם סופרת אחת תתפוס את המעמד, לא יישאר מקום לאף אחת אחרת… 

כמו כן, "ספרות שנכתבת בידי נשים נתפסת ככתיבה על קטנות החיים, מעין שיחה עם חברה, ולא ספרות גבוהה על דברים שברומו של עולם". 

החוקרת מוסיפה עוד נדבך: למעשה הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, שני קנונים ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו. 

ובכלל, לדבריה, מעמדה של הספרות התדרדר: "הספרות נכשלה". העולם שוב אינו מקום כמו שהיה פעם, כאשר "להוציא ספר היה הישג גדול". ספרות כיום "היא נישה. כמו אימוני טריאטלון. כמו להכין בירה בבית. יש מי שאוהב להכין בירה בבית ויש מי שאוהב לקרוא ספרים". (זה מזכיר לי מאמר שהתפרסם בגארדיאן באוגוסט 2005, וכותרתו: "עריצות הקריאה" "The tyranny of reading". הוא מתחיל במילים: "אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מעודה. מן הסתם, אין לה זמן, והיא מעדיפה להקשיב למוזיקה". בהמשך מסבירה כותבת המאמר שאפשר בהחלט להבין את בקהאם, כי תם זמנה של "עריצות הקריאה". מי שאוהב לקרוא – שיקרא, אבל שיבושם למי שמעדיף סודוקו, רכיבה על סוסים או איסוף מספרי לוחיות זיהוי של רכבות. בעיניה אין שום היררכיה בין העיסוקים השונים. הכול שווה והכול ראוי). 

האם הכניסה לקנון באמת חשובה למאיה ערד? האם כתבה את הספר כדי להלין על מצבה כסופרת (מצליחה)? המספרת מעירה (האם בשמה של מי שיצרה אותה?) "כאן אני אוכל להתערב ולהעיר שמקרה אחד יקרה את כולם: מה יתרון לגדול סופרי דורנו על פני אביגיל? ספר יחיד על מדף בחנות מעוטת קונים. זה הכול": אביגיל מצאה בחנות נידחת, אי שם בקיימברידג', עותק אחד של ספר מתורגם לאנגלית מאת עמוס עוז. אז מה? קורצת אלינו מאיה ערד מעל כתפה ואומרת – מה זה משנה, בעצם? יתר על כן, גם לשאלה אם יזכרו אותנו (הסופרים) אחרי מותנו,  אם נזכה לתהילה כשכבר לא נדע עליה, היא משיבה בלא מוחלט. לא יזכרו. לא ניוותר. הדבר היחיד שחשוב הוא לא הנצח, לא התהילה, לא הקנון, אלא כמה קוראים (בעצם, לרוב – קוראות…) שהספר שכתבנו הגיע אליהן, נגע ללבן, העשיר את חייהן.

אז טוב, מאיה ערד. אני אמנם סופרת, אני אמנם יודעת לקנא, אבל גם, בהחלט, לפרגן. ולכן אני מודה לך שוב על הספר החדש שלך. את פורייה מאוד, וכל מה שאת כותבת אני מזדרזת לקנות ולקרוא. כה לחי, וניפגש שוב, חד-צדדית, בעוד – כמה זמן? שנתיים? אני מחכה לך באהדה ובהערכה.