אליזבת בארט בראונינג, סונטה 21

אֱמֹר שֵׁנִית, וְשׁוּב חֲזֹר, וְשׁוּב,
כַּמָּה אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי, גַּם אִם
נִדְמֶה שֶׁאִם תַּחְזֹר עַל הַמִּלִּים
תִּדְמֶה לְקוּקִיָּה מִחוּץ לַכְּלוּב.
בַּגֶּבַע וּבָעֵמֶק צִיּוּצָהּ
מֵבִיא עִמּוֹ אָבִיב יָרוֹק מֻשְׁלָם.
בַּחֹשֶׁךְ בְּלִבִּי סָפֵק פָּעַם
וְהַכְּאֵב אֲשֶׁר נִלְחָשׁ הוּצַף.

אֱמֹר, חֲזֹר, תַּגִּיד – "אֲנִי אוֹהֵב",
הַלֹּא אֵין דַּי בְּכָל הַכּוֹכָבִים,
בְּשֶׁפַע הַפְּרָחִים שֶׁמְּלַבְלֵב
וְשָׁב בְּכָל שָׁנָה, הַלֹּא תָּבִין
שֶׁצְּלִיל כָּסוּף נָחוּץ תָּמִיד לַלֵּב,
אַךְ גַּם בַּשֶׁקֶט אַהֲבָה חוֹוִים.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 21 Sonnets from the Portuguese

3 thoughts on “אליזבת בארט בראונינג, סונטה 21”

השאר תגובה