אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול. 

Elena Ferrante L’invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון