עובדים סוציאליים נהגו להציב עגלות טיול עם תינוקות מול הדלת השקופה במשרדו של “מדען” בשם שפירו. שפירו, שהיה יהודי, קבע לאיזה גזע משתייך כל תינוק על פי מבנה הגולגולת שלו, על פי ציפורניו ועל פי כתמי לידה שנפוצים בקרב תינוקות ממוצא אפריקני ואסייתי.
הנאצים, כמובן, השתמשו בשיטה דומה כדי לקבוע “גזע ביולוגי”, שיטה ששורשיה בתנועת האֶאוּגֶנִיקָה (תורת להשבחת הגזע) מהמאה ה-19, שנועדה לזהות יהודים.
שפירו נקט שיטה “מדעית” סמכותנית ומחוסרת ידע. הוא דגל באמונות מהעבר, והיה אדיש לנזקים העלולים להיגרם לילדים עקב הפרקטיקות הפסאודו-מדעיות המעוותות שנקט – פסיקותיו בעניין הגזע של הילד, והמלצתו שילדים יישארו זמן רב בבתי אומנה, עד שהוא יקבע מה הגזע שלהם. הוא סירב לומר מה דעתו על התכונות הגופניות של כל התינוק עד שמלאו לו לפחות שישה חודשים.
שפירו הבין שהוא מסבך את הליכי האימוץ, אבל אמר לפקידים סוכנות לואיס וייז שזה משך הזמן הנדרש כדי להימנע מ”טעויות”. […] רק כך יוכל לומר בוודאות מה יהיה צבע עורם של התינוקות.
סוכנויות האימוץ יכלו אם כן להעביר להורים המאמצים מסר ברור: הטבע מנע מהם אמנם פרי בטן, אבל המומחיות העדכנית ביותר תעניק להם ודאות באשר לגזעו של תינוק שנולד לאנשים זרים.
התפישה שלפיה תינוקות שמחכים לאימוץ הם שפני ניסיון מושלמים למחקר לא הוגבלה רק לתחום הרפואי. במשך חצי מאה שנה שימשו ילדים שהאימהות שלהם ויתרו עליהם כבובות אנושיות באלפי מוסדות שבהם למדו נשים ניהול משק בית וכישורי אימהות.
אנשי אקדמיה פיקחו על אותם “בתי אימון”, שבהם למדו נשים צעירות איך לטפח את הבית ואיך לגדל ילדים. הפרקטיקה החלה באוניברסיטת קורנל ב-1919 והתפשטה אל כחמישים קמפוסים ברחבי המדינה.
הסטודנטיות למדו לבשל, לנהל חשבונות ולטפל בתינוקות שחיכו לאימוץ. בהתחלה העבירו בתי יתומים את הפעוטות לאותם מוסדות, אבל עד סוף שנות ה-40 סוכנויות לאימוץ היו אלה שהעבירו את מרבית התינוקות, לעתים תכופות בני כמה ימים בלבד. במקרים מסוימים ה”אמהות המתאמנות” התחלפו מדי שעה. הן ניהלו רישום מדויק לגבי התינוקות שבהם טיפלו, ציינו את שעות השינה שלהם, את כמות החלב ששתו, את העדפותיהם לרסק אגסים או לתרד, אבל אין ראיה לכך שמישהו עצר לרגע כדי לחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לסבב בלתי פוסק כזה של מטפלות על התפתחותם הרגשית של התינוקות.
סוציולוגים, ברובם המכריע גברים שהאמינו בכל לבם בתיאוריות פרוידיאניות, הקדישו אנרגיה רבה במאמציהם לבייש נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואין, ולעשות להן דמוניזציה.
בדיסרטציה מ-1957 הכריז אדמונד פולוק (Edmund Pollock) מאוניברסיטת ניו יורק שהנשים הצעירות הללו “שתלטניות, נרקיסיסטיות ועוינות מאוד.” פולוק לא היה יכול לשים תווית שלילית ופתוגנית יותר על שלושים וחמש הנבדקות שלו, שכלל לא היו ערות לכך שבוחנים אותן כחלק ממחקר. הוא כתב שכאשר הנשים הללו הרו ללדת, הן ניסו להעניש הורה מתנכר; שהן סובלות מקנאת פין עמוקה כל כך, עד שיכלו לבטא אותה רק באמצעות ילד. התיאוריה שלו הייתה שנשים פועלות “מתוך פנטזיה אינססטואלית אינפנטילית על תינוק שיהרו לאביהן”.
בשנות ה-60 נהגו לא פעם סוכנויות אימוץ לרמות את היולדות, ולספר להן שתינוקן מת.
מאחר שהספר ראה אור באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי (עע”א)