הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה בשנות ה-70. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין בחיתוליה. רק שלוש או ארבע שנים לפני כן החלו לשדר לאומה, כמובן – בשחור לבן, שהרי הותקן אז מחיקון שנטרל מהשידורים את הצבע, פן יתמכר העם (!) (בעקבות זאת – כמה מוזר! – המציא מישהו בסוף שנות ה-70 את ה”אנטי-מחיקון”, ואנשים עקפו את האיסור הממשלתי ויכלו לראות טלוויזיה בצבעים…), כמובן – כל השידורים בערוץ אחד ויחיד, שהיה חזות הכול: “מדורת השבט”, על פי מרשל מקלוהן.

הסדרה הראשונה שהתמכרתי אליה הייתה “האחים”. היא שודרה בין השנים 1974–1977 בימי רביעי, בשעה שמונה בערב. סדרה שעסקה בסיפורם של בני משפחת האמונד, שאביהם מת והם ירשו ממנו את חברת ההובלות שבבעלותו. התככים המשפחתיים, האהבות והשנאות, נעשו חשובים כל כך, עד שבימי רביעי בערב אסור היה – לא רק אצלי, בבתים רבים מאוד בישראל – לטלפן לבני אדם או להגיע אליהם במפתיע ולשבש את הצפייה. 

זאת הייתה הפעם הראשונה שנוצרה האחווה הזאת בין דמויות בדויות לבין הצופים בהם, אלה שאימצו אותן כאילו היו אנשים בשר ודם: חשובים, יקרים, מעוררי הזדהות. אפילו כשהחליפו ערב אחד במפתיע את השחקן שגילם את אחת הדמויות הראשיות, לא התמקוממנו. השלמנו והתרגלנו.

אחר כך היו “משפחת פאליסר”, “קו אונידין”, ובשנות ה-80 – “שלושים ומשהו”. (ולא! לא “דאלאס”! מי ראה את הזבל הזה?!) שם ההתמכרות התעצמה. גם אנחנו היינו בני שלושים ומשהו, גם אנחנו גידלנו ילדים, גם אנחנו נאבקנו לטפח משפחה וקריירה. אהבנו אותם ממש. כשהסדרה ירדה מהמסך לא ידענו את נפשנו. איך נחיה בלי החברים הטובים שלנו? מה נעשה בלי לדעת מה קורה עם הופ ומייקל, אליוט וננסי, מה שלום מליסה? היא ממשיכה לצלם? וגארי הסקסי? זהו? נעלם ולא ישוב? 

גם כיום נוצרות התמכרויות, אבל מראש ידוע משך הזמן שהן מותרות: כך וכך עונות ופרקים של סדרה בנטפליקס. מתאהבים. מתרגלים, אבל נזהרים: הסוף קרב ובא ואפשר לראות אותו מתנוסס על המסך, עונה שנייה, שלישית, ו-זהו. אלא אם יסדרו לנו עונה נוספת, מי יודע מתי. 

אז  ההתמכרות העכשווית היא לחברים החדשים שרכשנו לנו בפריז: חבורת סוכני השחקנים שעובדים ביחד, ואתם העוזרים הצעירים והנאמנים שלהם. לא צריך יותר מפרק אחד או שניים לפני שנהיה שם, נצחק ונתרגש אתם ומהם, נעקוב אחרי פיתולי העלילה והפתעותיה, ונשמח – איזה כיף שיש עוד סדרה טובה כזאת, משכנעת ומשעשעת, איזה כיף להתוודע אל העולם שהיא מציגה, זה שבו כוכבי קולנוע מתגלים כבני אדם על כל חולשותיהם, בדיוק כמו אלה שיש לנו! ואולי אפילו יותר! הנה בני זוג שמקנאים זה בזה, כוכבת קולנוע שנאבקת כדי להיות אימא מסורה ומצטיינת, אך מתגלה עד כמה היא חרדה ליופייה והיא חוששת שאבד לה, הנה שחקנית צעירה שנאלצת לעבור השפלות במבחני בד שהיא עוברת, ועוד כהנה וכהנה סוגיות ובעיות. כוכבי קולנוע צרפתים מהשורה הראשונה לא היססו להשתתף בסדרה, ולשחק את… עצמם. אמש, למשל, ראינו את איזבל אג’אני מגלמת את דמותה של… איזבל  אג’אני שמייחלת לתפקיד בסרט חדש, ואפילו מוכנה לעמוד במבחן בד, להציג את עצמה, “לאלתר”, ומשעשעת בחן ובנכונות לצחוק קצת מעצמה, ובעצם – להוסיף עוד נדבך למוניטין שלה כשחקנית דגולה. 

בפרק החותם את העונה השנייה מככבת ז’ולייט בינוש. הוא מתרחש “מאחורי הקלעים” של פסטיבל קאן, ובעצם באחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע: אנחנו רואים שהזוהר איננו נוצץ באמת, ומצד שני הוא קיים, כובש ומרגש. כמה אירוניה עצמית יש בסצנה שבה בינוש שמגלמת את עצמה – כוכבת מופלאה שמחוץ לסדרה כבשה כבר את כל הפסגות – שרועה על המיטה בבגדי יום יום נוחים, זוללת פיצה לצדו של שומר הראש הגברתן שחולק אתה את הפיצה ושואל אותה בתמימות באילו מין סרטים שיחקה, והיא משיבה לו בצניעות של אדם אמיתי: שחקנית שבשבילה המשחק הוא מקצוע, אבל היא לא שבויה בהעמדת הפנים הכרוכה בו, ולא מאמינה לזוהר.

בעונה הראשונה עוד נאלצו יוצריה לחזר אחרי שחקנים חשובים כדי שייאותו להשתתף בה. בהמשך התייצבו אלה מרצונם, ואפילו חיכו בתור. וכך מככבים בה ידועי שם כמו מוניקה בלוצ’י, איזבל הופר, ז’אן דז’רדן, שרלוט גינזבורג, סיגורני ויבר ואחרים. 

הסדרה פשוט מקסימה. התהפוכות הרגשיות שעוברות הדמויות מפתיעות, והן עצמן, כל האנשים הללו, מרנינים ומעוררים אהדה ואפילו חיבה. 

האם נטפליקס שינתה לצמיתות את האופן שבו אנחנו “צורכים” את התרבות, אולי ליתר דיוק, את הבידור, בחיינו? 

שלל המועמדויות שהעמידה נטפליקס לפרס גלובוס הזהב, לצד שינויי ההתנהגות שכפתה עלינו מגפת הקורונה, מעידים כנראה על התשובה. כן, התרגלנו לנטפליקס ולנוחות שהיא מציעה. כן, התכנים העולים בה הולכים ומשתפרים מעונה לעונה ומחודש לחודש. מי שאוהב להיות בבית נהנה שבעתיים.

אז מה הסדרה הבאה? כבר הגענו אל אמצע העונה השנייה מתוך ארבע!