מעטים הם הספרים שעוררו בי סערת נפש כמו זאת שחשתי במהלך הקריאה של American Baby: ספר שראה אור בארצות הברית לפני פחות מחודש (לאמזון הוא הגיע ב-26 בינואר 2021). הגעתי אליו בעקבות רצנזיה במוסף הספרות של הניו יורק טיימס, שהשוותה בינו ובין הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" שהוקרן ב-2018 בפסטיבל הסרטים בחיפה. 

"שלושה זרים זהים" היה סרט מחריד ומרתק. הוא פרש בפני הצופים סוגיה שהעסיקה מאוד חוקרים באמצע המאה ה-20: מה קובע את גורלם של בני אדם – התורשה או הסביבה? בבסיסו של הסרט עמד ניסוי מעורר פלצות שהמשתתפים בו לא ידעו עליו. כן, ניסוי בבני אדם: תאומים ושלישיות שנולדו מחוץ לנישואים נמסרו לאימוץ במשפחות שונות, כדי לבדוק איך "בתי גידול" שונים ישפיעו על אופיים, הישגיהם וגורלם. 

הניסוי אכן מופיע גם בספר שלפנינו, ולצדו תיאורים של עוד ניסויים בבני אדם שנערכו לאורך עשרות שנים באמריקה. לא בגרמניה הנאצית. 

תחילתו של הסיפור, כפי שמספרת אותו הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, הייתה כשהיא פגשה את דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו, שחיכה לעבור ניתוח להשתלת כלייה. התורם היה חברו הקרוב. כוונתה של גלזר הייתה לספר על תרומת האיבר, אבל עד מהרה התחוור לה שהסיפור האמיתי, המעניין יותר, טמון בעברו של דיוויד, שאומץ בילדותו. 

גלזר יצאה לדרך ארוכה ומפותלת, שבמהלכה ערכה תחקיר מרשים ביותר ובו איתרה בפירוט מדוקדק ומרתק ביותר את ציוני הדרך החשובים בחייו של דיוויד, ובה בעת גם את אלה של מרגרט, האישה שילדה אותו. השניים לא הכירו זה את זה, כמובן. חייהם התנהלו במקביל, ולרגעים כמעט נשקו זה לזה, כשגרו בשכנות ואמו המאמצת של דיוויד לקחה אותו למקומות שבהם יכול היה להיתקל באמו הביולוגית, אבל זה לא קרה. מרגרט לא הפסיקה לחפש את בנה, להתגעגע אליו ולחלום על הרגע שתזכה למצוא אותו. הקורא אינו יכול לדעת אם ימצאו זה את זה, אם ייפגשו. 

אבל הסיפור האישי והמתח הגובר והולך אינם העיקר, שכן הכתוב מלווה בניתוחים היסטוריים וסוציולוגיים שבהם מראה גבריאל גלזר מה המשמעויות של הסיפור האישי, ואילו תופעות חברתיות הוא משקף. 

דיוויד נולד בתקופת ה"בייבי בום": השנים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה. החברה בארצות הברית עודדה אז נשים להיות עקרות בית ואימהות. חיי מין נחשבו טאבו שאסור לדבר עליו, ובשום פנים ואופן אסור לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. הסטנדרט הכפול, שזכה לעידוד בתרבות הפופולרית, למשל בפזמונים שהכול הכירו ושרו, היה, כדבריה של גלזר: "כולם עושים את זה, ואסור לעשות את זה". המסר היה: "הפגינו את המיניות שלכם, אבל אל תקיימו יחסי מין לפני שתינשאו". עידן של סתירות וצביעות. 

בני נוער לא יכלו להשיג אמצעי מניעה. אסור היה למכור קונדומים לצעירים בני פחות מ-18, אלא אם ההורים אישרו זאת (!), והפלות מלאכותיות נאסרו על פי חוק. 

מרגרט בת השש-עשרה וג'ורג' הצעיר התאהבו, אבל הוריהם אסרו עליהם להיות בקשר. מרגרט לא הייתה ממשפחה מספיק מכובדת, לדעת הוריו של ג'ורג', ואמה של מרגרט לא הייתה מוכנה להכיר בזכות של בתה להתאהב. במפגש חד פעמי חטוף מרגרט הרתה. אמה לא הייתה מוכנה לאפשר לה להשאיר אצלה את התינוק ולגדל אותו (אף על פי שלפי חישובה של מרגרט, היא עצמה נישאה כשהייתה בהיריון, אבל הכחישה זאת מכל וכל). לא הועילו ההסברים וההבטחות של מרגרט וג'ורג', שאמרו להוריהם כי הם מתעתדים להינשא ולהקים ביחד משפחה. "את סחורה פגומה", אמרה האם לבתה, "אף אחד לא ירצה אותך", "את זונה", "את מקולקלת". אבל גורג' אהב את מרגרט, ליווה אותה לאורך כל הדרך, הם נישאו והקימו משפחה אחרי שבנם הבכור נולד ונלקח מהם. באותה עת עדיין היו קטינים ולא יכלו להינשא בלי רשות ההורים. הם מצאו את הדרך לעבוד, חסכו כסף, ונסעו למדינה בארצות הברית שבה הותר להם להתחתן. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים. אבל בהיריון הראשון רצונם, הפצרותיהם והבטחותיהם לא עזרו להם. באכזריות שקשה לעמוד בכל פרטיה אילצה האם את מרגרט להיכנס עד הלידה למוסד שנועד לנערות "סוטות" כמוה. 

"תלדי לך ילד משלך", אמרו לה, כשלחצו עליה לוותר על התינוק, עוד לפני שילדה אותו, וביתר שאת אחרי הלידה.

מרגרט סירבה בכל תוקף. היא נאבקה על הזכות להחזיק בתינוק, ואחרי שאילצו אותה להשתחרר מבית החולים בלעדיו – לקבל אותו. אסרו עליה אפילו לראות אותו. כעבור שלושה חודשים, כשאיימו עליה שאם לא תחתום על המסמכים ישלחו אותה למוסד לעבריינים צעירים והיא חששה שבכך תזיק לבנה הרך, חתמה מרגרט על מסמך הוויתור על בנה, אבל עדיין לא הבינה ולא האמינה שמאותו רגע הוצא התינוק מחייה לצמיתות. גם את השם שהעניקה לו, סטיבן, שינו, והוא נקרא דיוויד. שיקרו לה בנוגע לזהות ההורים המאמצים, שלכאורה חיכו לילד, ובעצם דיוויד אומץ רק כעבור שנתיים! הדעה ה"מקצועית" הרווחת הייתה אז שיש לחכות ולבדוק את התינוק, כדי "למצוא התאמה טובה" בינו ובין מאמציו! "הורים משובחים היו זכאים לתינוקות משובחים". 

כדי לעמוד על "אופיים" של התינוקות התנהל במשך שנים ארוכות ניסוי מעורר פלצות. שני חוקרים (סדיסטיים!) בשם Karelitz and Fisichelli טענו שמשך הזמן שתינוק בוכה כשכואב לו יכול לנבא את רמת האינטליגנציה שלו. לפיכך נהגו לייצר מה שקראו בשפה מכובסת "בכי יזום": ירו גומיות על כפות הרגליים החשופות של תינוקות בני יומם, לפעמים בני לא יותר מעשר דקות, ובחנו את משך בכיים. התינוקות הזמינים היחידים שבהם יכלו להתעלל היו חסרי ישע ולא מוגנים, אלה שנולדו לאימהות נטולות זכויות, שאילצו אותן לוותר על פרי בטנן, כי לא היו נשואות. סוכנויות אימוץ קתוליות ששני החוקרים פנו אליהן בבקשה לבצע את הניסויים על תינוקות שבחזקן סירבו לשתף פעולה, אבל סוכנות האימוץ Louise Wise Services, שאליה נשלחה מרגרט בעל כורחה, הסכימה ושיתפה פעולה, ולא רק עם הניסוי המדובר, אלא גם עם הניסויים שנערכו בתאומים ובשלישיות. הורים מאמצים לא ידעו שהתינוק שנמסר לחזקתם הוא תאום, או חלק משלישייה. נאמר להם שיזכו לאמץ תינוק, בתנאי שיסכימו לאפשר לחוקרים לצפות במאומץ לאורך השנים (בלי שהסבירו להם מה מטרת המחקר).

תוצאות הניסויים הלא יאמנו של Karelitz and Fisichelli התפרסמו בכתבי עת נחשבים, למשל ב-"The Journal of the American Medical Association"  וגם  ב-"The Journal of Pediatrics". השניים זכו גם לתקצוב נדיב וליוקרה: 150,000 דולר – בערכים של היום, לדברי גבריאל גלזר, סכום שמקביל ל-1.6 מיליון דולר. גם עכשיו עוד אפשר למצוא מאמרים שלהם ועליהם אם מחפשים ב-google scholar. השניים הודו שלא הגיעו עד לכדי כך שיכאיבו לתינוקות באמצעות מכות חשמל, כי סברו שזה מוגזם. באמת תודה רבה.

"מה אני, אינקובטור?" ביקשה מרגרט לומר. תחושותיה היו נכונות: תינוקות שנולדו מחוץ לנישואים היו רצויים מאוד. לא כן האמהות. המספרים היו אדירים. להערכתה של גלזר בשלב מסוים כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית היה מעורב בדרך זו או אחרת באימוץ: הורים שוויתרו על ילדיהם, הורים שאימצו, והמשפחה המורחבת של כל הצדדים.

זמן לא רב אחרי שנאלצה למסור את בנה לאימוץ, אחרי שמרגרט וג'ורג' נישאו והיא הרתה וילדה את בתם, לא הצליחה האם הטרייה להבין מדוע פתאום כול בני המשפחה חוגגים אתם, מדוע ההורות שלה נחשבת לגיטימית, ובעיקר – איך זה שעדיין אסור לה לדבר על הבן הבכור שילדה, ומדוע בכלל נגזל ממנה. יותר מכול הטרידו אותה המחשבות עליו: היכן הוא? האם אוהבים אותו? הוא מאושר? הוא בריא? 

דיוויד זכה להורים מאמצים נפלאים שאהבו אותו בכל לבם. פעם אמרה מישהי לאמו "צריך הרבה אומץ לאמץ", וזו השיבה בפליאה זועפת: "צריך אומץ כדי לאהוב?"

בספרה גבריאל גלזר אינה מתנכרת לכך שאימוץ הוא בבסיסו מעשה נאצל. דבריה מכוונים לקראת המסר העיקרי, המסקנה שאליה היא מגיעה לקראת סופו של הספר: יש להעדיף אימוץ פתוח, כזה שיאפשר למאומצים לדעת מניין באו, ומה הרקע המשפחתי והבריאותי שלהם. לאורך השנים ניסתה מרגרט להעביר למשפחה שאימצה את בנה מידע על בעיות רפואיות תורשתיות שהתגלו אצל אמו ואביו הביולוגיים, כדי שידע להיות במעקב ולנהל אורח חיים שיתאים לבעיות שעלול היה לפתח. שום פרט ממה שמסרה לסוכנות האימוץ, מידע שיכול היה אולי להציל חיים אילו רק נודע בזמן, לא הועבר הלאה מהסוכנות למשפחה המאמצת ולדיוויד עצמו! לקרוא ולא להאמין.

סופו של הסיפור האישי הגיע בזכות השירות של 23andMe: חברה המאפשרת לגלות קרובי משפחה קרובים ורחוקים, באמצעות בדיקת די-אן-איי. בישראל הבדיקה אסורה. כנראה שברשויות הדת חוששים מפני גילוי מי שייחשבו ממזרים על פי ההלכה. סבורים שמוטב פשוט לא לדעת. אבל אפשר לעקוף את המחסום: יוצרים כתובת פיקטיבית בארצות הברית, ומזמינים מאמזון את הערכה. היא מגיעה לכתובת האמריקנית, ומשם נשלחת לישראל בדואר. הערכה מכילה מבחנה שיש לירוק לתוכה, ואז שולחים אותה ל23andMe. התוצאות מגיעות כעבור כמה שבועות, והן מרתקות! השירות מאתר קרובי משפחה בדרגות שונות, מתאר את המוצא האתני של בני משפחתו של הנבדק (למשל, במקרה שלי, איזה אחוז מהגנים שלי אירופי, יהודי אשכנזי, צפון אפריקני, ואפילו ממש מאילו ארצות הגיעו אבות אבותי, דורות רבים לאחור), ויכול גם להתריע מפני בעיות רפואיות מולדות שכדאי לשים לב אליהן. 

למרגרט ולדיוויד  העניק השירות של 23andMe את שלוות הנפש שנגזלה מהם ברשעות ובאכזריות לא מובנות ובלתי נסבלות.

כדאי מאוד לקרוא את הספר. חלק ממסקנותיו חשובות גם לנו, כאן, בישראל. מסתבר שבשנות ה-50 וה-60 תינוקות "נעלמו" בעולם כולו, ובשיטות שונות, כולן מחרידות באותה מידה. 

אפשר כמובן לקרוא אותו בקינדל אמזון: