וכך הוסיף להרעיש את הוריו בהצהרות קשות לעיכול, שאחדות מהן זכר כלשונן גם אחרי שנים רבות: “ארץ ישראל זקוקה לבנאים, לחיילים ולחקלאים ולא לסופרים ולציירים,” הצהיר והצהרה זו פגעה באביו עד כדי כך שהלך לחדרו והסתגר בו עד למחרת בבוקר. הדבר הסב לו אז מבוכה וצער, אבל הוא, נער שההגיון מעביר אותו על דעתו, התקומם כנגד “הסחיטה הרגשית” שהפעיל עליו אביו. ואולם למחרת היה מוכן לפשרה: “לזקנים, אחרי גיל ארבעים, מותר לעסוק באמנות.” אביו היה אז בן ארבעים ואחת.
