אסף קוגלר "נעדרים קרים": מה ההנאה במותחן

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ"ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ"ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d'etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא "מתבולל", ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד"ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה "גסה"? אימאל'ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.

תגובה אחת בנושא “אסף קוגלר "נעדרים קרים": מה ההנאה במותחן”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s