"מטרייה בשניים": נפרדו או חיים (ביחד) באושר?

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: "שנינו יחד מטרייה אחת…"

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית "שמש במדבר" של להקת הנח"ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית "שמש במדבר" נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – "הטיול הגדול" ("יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…"), "מחבואים" ("חפש אותי…"), "עוד לא אכלנו" ("אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…") וכאמור – "מטרייה בשניים", האהוב במיוחד:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

אֵיזֶה מַזָּל: הֶחְלַטְתִי לָגֶשֶת
אֶל הַצָּגַת הַקּוֹלְנוֹעַ הַשְּנִיָה
אֵיזֶה מַזָּל, הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶם
אֵיזֶה מַזָּל שֶלֹּא הַיְתָה לָךְ מִטְרִיָּה!

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

   

אֵיזֶה מַזָּל: אִחַרְנוּ אֶת הַסֶּרֶט
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָזְלוּ הַכַּרְטִיסִים
כָּל הָרְחוֹבוֹת נִשְׁטְפוּ סוּפָה סוֹעֶרֶת
אוֹר צִבְעוֹנִי בִּזְבְּזוּ הַפָּנָסִים

בָּא הַבָּרָק וְהִצִּית אֶת כָּל הָאֹפֶק
רַעַם גָּדוֹל כִּבָּה אֶת הַבָּרָק
פַּחַד פִּתְאוֹם הֶחְלִישׁ בִּי אֶת הַדֹּפֶק
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָחַזְתָּ בִּי חָזָק!

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

 

אֵיזֶה מַזָּל: הִפְסִיק לָרֶדֶת גֶּשֶׁם
וְהִתְבַּהֵר הָרָקִיעַ על הָעִיר
אִם הַפְּרֵדָה הָיְתָה מְעַט נִרְגֶּשֶׁת
אָז הָאָשָׁם הוּא בְּמֶזֶג הָאֲוִיר

אִישׁ לֹא שָׁאַל אִם נוֹסִיף וְנִפָּגֵשׁ עוֹד
(רוּחַ נָשְׁבָה, הָיָה קְצָת מְאֻחָר)
אֲבָל תָּמִיד כְּשֶׁהָעִיר מוּצֶפֶת גֶּשֶׁם
שְׁנֵינוּ לָבֶטַח רוֹאִים אוֹתוֹ דָּבָר:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש"החיים יפים" וש"כדאי לחיות".

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על "שיר אשיר בגשם", סרטו הנודע מ-1952 של ג'ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים "בזבזו", הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

2 thoughts on “"מטרייה בשניים": נפרדו או חיים (ביחד) באושר?”

  1. את השיר מטרייה בשניים כתבה, קרוב לודאי בהשפעת ג'ורג' בראסנס ושירו מטרייה, אותו הכירה משהותה בפריז, ותרגמה שירים רבים משלו (אין אהבות שמחות וכו'). בשירו של בראסנס, כשנגמר הגשם נפרדים בני הזוג, מתוך ידיעה שלא ייפגשו, אבל יזכרו את הערב הזה. ייתכן שנעמי שמר רצתה ל"תקן" את החוויה, ע"י יצירת עתיד לזוג, ואולי, גם אצלה הם לא ייפגשו יותר.

השאר תגובה