אליזבת בארט בראונינג, סונטה 14

אִם לֶאֱהֹב אוֹתִּי, הֲרֵי ­– מוּטָב
שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּשֵׁם הָאַהֲבָה,
וְלֹא בִּגְלַל קְלַסְתֵּר, בַּת שְׂחוֹק טוֹבָה,
שֶׁלֹּא בִּזְכוּת סִגְנוֹן דִּבּוּר תֹּאהַב.
שֶׁלֹּא תֹּאמַר – "אוֹהַב כִּי נוֹחַ כָּךְ",
שֶׁכֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בֶּעָתִיד
עוֹד יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד
וְאַהֲבָה כָּזוֹ אוּלַי תֻּכְרַח

לְהִתְפָּרֵק, לָפוּג כְּמוֹ שֶׁנּוֹלְדָה.
וְאל תֹּאהַב מֵחֶסֶד שֶׁל חֶמְלָה,
כִּי כְּשֶׁאֶחְדַּל לִבְכּוֹת הַאִם תֵּדַע
לִשְׁמֹר אֶת מְלֹא אַהֲבָתְךָ כֻּלָּהּ?
אֱהֹב בְּאַהֲבָה כָּךְ, לְבַדָּהּ,
רַק אַהֲבָה כָּזוֹ תִּשְׂרֹד צְלוּלָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 14 Sonnets from the Portuguese