על עטיפתו הקדמית של הספר מופיעים ציורי דיוקנאות, כפי שנהוג להראות אותם במאגרים משטרתיים: צדודית, וחזית. "חלק מתוך טבלת זיהוי פנים של גזעים גרמניים (1935) שנלמדה בתקופת הנאצים במסגרת קורס ב'תורת הגזע'."

הספר הוא "על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות". כתבה אותו אינגבורג הכט, "בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה 'ארית'", והיא מספרת בו על השפעתם של חוקי הגזע על אנשים כמוה, "בני תערובת", ועל בני משפחתם האחרים, יהודים ולא יהודים כאחת.

כל פרק נפתח בציטוט של חוק נאצי, לצד התאריך שבו נחקק, ואחר כך מתארת הכט את השלכותיו הישירות והעקיפות על חייה.

באחרית הדבר לספר נכתב כי אחרי מלחמת העולם השנייה לקתה הכט בנפשה, ובמשך שלושים שנה הייתה בעצם חולת נפש. הספר שינה אותה ועזר לה להירפא.

אפשר להבין מכך עד כמה היה חשוב לה לספר לעולם על העוולות. על האימה. על התלאות. על האי צדק שנאלצה להתמודד אתו בארצה ובמולדתה, על תחושת האשמה שלה כלפי אביה, שבשלב מסוים נשלח לטרייזנשטט, מקום שעד אז לא ידעה ולא שמעה עליו, ואחרי זמן מה – נעלם, כנראה נשלח "למזרח", כלומר, לאושוויץ, שם, מפאת גילו המתקדם (כבן חמישים…) נרצח מיד. 

הצו הראשון שמופיע בספר הוא משנת 1938, מה-24 באפריל: "אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית. במקרים החריגים הנ"ל יש להקפיד להציג למשתמש היהודי רק את החומר ההכרחי לצורך הבירור או המחקר". לכאורה – לא פקודה מחמירה במיוחד. אבל היא משמשת להכט כעילה לתיאור קורות בני המשפחה של הצד היהודי שלה. ובעיקר – את תחושת הניכור שלהם אל העולם שממנו באו רק כמה דורות לפני כן, עולם העיירות שבמזרח אירופה. "אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם". ההורים ניסו "להגן" עליהם מפני יהדותם, במיוחד הורים כמו שלה, שבהם צד אחד היה יהודי והאחר "ארי". לכאורה "רצו להניח לנו לבחור ביניהן [כלומר: בין הדתות] בעצמנו", אבל למעשה "על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום – ההתבוללות, שרוב היהודים ה'מערביים' חפצו בה, חייבה זאת, מן הסתם". 

ובכן, יהודים, או יהודים למחצה, לא יכלו להיפטר מהדם ה"לא טהור" שזרם בעורקיהם. "רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב הם אזרחי הרייך", קבע חוק מ-15 בספטמבר 1935, והכט כותבת על עצמה: "מבחינת הדם המעורב הפסול שזרם בעורקינו זה לא שינה כלום" ("דם פסול"! האם אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על חוק השבות? זה שמפלה הלכה למעשה בין דם לדם?).

שלל החוקים והתקנות שהכט מצטטת נמשך עוד ועוד: "אסור לרשום תרופות שהיצרנים שלהן יהודים, אלא אם כן אין תכשירים השווים להן בערכן" (אפשר לא לחשוב על יוצאי אתיופיה שהתבקשו לעבור לתפקיד שאין בו מגע עם היין, מחשש לכשרותו?)

מעניינים במיוחד הקטעים שבהם הכט מראה איך הקורבנות עצמם אימצו בלי דעת את שפת הרשע ואת המונחים שטבעה.

כך למשל, התלהבו בני נוער יהודים מהמראה הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, של חברתם, צעירה יהודייה: "האדונים היטלר וגבלס היו מקנאים בך כהוגן על המראה שלך, מראה מושלם של 'גזע האדונים'".

דוגמה נוספת – הכט מספרת: "הרגשתי איך נולד בי ומחלחל אל מבטי אותו חיוך כנוע שליווה את היהודים אלפי שנים בדרכם בקרב עמים זרים", היא כותבת את זה על התהליך שבו לימדה את עצמה להשתדל להתחבב ולמצוא חן בעיני הארים הסובבים אותה, כדי שלא יסגירו אותה או יתנכלו לה בבוא העת. 

ועוד דוגמה: היא מתארת איך כשפרצו למסעדה שבה ישבה עם חברים שלפה תעודות כנדרש ולשאלה "את לא יהודייה?" השיבה "אני גרה אצל אמי, היא הצד הארי של נישואי תערובת מיוחסים" והיא מוסיפה: "באיזו קלות הוצאתי מפי את הביטויים האידיוטיים שהמציאו הנאצים…"

אחרי המלחמה, כך היא מספרת, כשביקרה אצל הרב הראשי של הקהילה היהודית בפרייבורג, בניסיון לברר אתו מה עלה בגורלו של אביה, שכן גם הרב היה בטרייזנשטט, ובתשובה לשאלתו מתי עזבה את המבורג, השיבה לו "בהתקפת הטרור של יולי 1943", והיא מוסיפה בהשתאות: "המילה 'טרור' יצאה מפי בקלות, היא נהייתה חלק מאוצר המילים שלנו." הרב "כמעט יצא מגדרו מזעם: 'את התגובות על התוקפנות הגרמנית אי אפשר לכנות 'טרור', הוא אמר". 

"הם סברו," נכתב בהקדמה לספר, "שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים-יהודים בכסות 'חוקית' ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו', כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים".

וזה אחד הלקחים שהכט מבקשת להעביר אלינו, הקוראים: רוצה שנבין כי חוקים עלולים להיות לא חוקיים.

(כלומר – כאלה שאי חוקיותם תתנוסס מעליהם "כדגל שחור", כלשון פסק הדין שנתן השופט בנימין הלוי בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם?) 

לא בִּכְדִי הקדישה המתרגמת אילנה המרמן את התרגום "לחברה הישראלית". 

ועם זאת (ועם זאת!): כשהיא כותבת איך איבדה את זהותה ואת הקשר שלה למקום שבו נולדה וגדלה: "איזה ערך היה לכל העיר היפה, האהובה הזאת, על גדות האלבה, עכשיו שנאסר עלי להרגיש אליה שייכות" האם אפשר שלא לחשוב שיש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטית? כשקוראים על הנבזות שברדיפות אחרי היהודים, עוד לפני הרצח עצמו: "אין להציק ליהודים בעלי אזרחות זרה," או: "בכל המחוזות יש לעצור יהודים – בייחוד יהודים אמידים" [ההדגשה שלי, עע"א], אפשר לא להאמין בצורך שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם? 

לי, וכנראה שלא רק לי, אין תשובות. רק שאלות.