מצד אחד, הכול בחיים משתנה בלי הרף: "בני אדם, כמו גם הקשרים ביניהם, לא נשארים קבועים במקום אחד. הם מתפתחים, או מתים". כך אומר ליאו, נגן אורגן מוכשר, להנרי, ילד בן אחת עשר. ליאו מנצח על המקהלה הכנסייתית שבה הנרי, זמר מוכשר מאוד, מככב. וליאו מאוהב באמו של הנרי, הנשואה לגבר אחר, ולכן מחולל שינוי עצום בחייו של הילד.
מצד שני, מה שחשוב באמת אינו אמור להשתנות. כך לפחות מאמינים האנשים החיים בספר המקהלה, The Choir, שכתבה ב-1988 הסופרת האנגליה ג'ואנה טרולופ, קרובת משפחה של הסופר הנודע, אנתוני טרולופ (מי שכתב, בין השאר, את סדרת הספרים משפחת פליסר, שהבי-בי-סי עיבד בשנות השבעים לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, שהוקרנה גם בישראל).
הרומן The Choir מתרחש בעיירה הכפרית אלדמינסטר שבאנגליה. הקתדרלה הגדולה שבעיירה היא אטרקציה תיירותית ומקור של כוח וגאווה לתושביה, אבל גם לדאגה רבה: על ההדר והיופי שבה ניחנה מאיימים פגעי הזמן שחייבים לטפל בהם כדי לשמר אותה. אבל שיפוץ כזה יעלה הון תועפות. מה עושים?
העובדה שהיא מושכת תיירים יכולה גם להרגיז את אחד ממעריציה האמונים על טיפוחה: הוא מבחין ב"וולגריות המטומטמת" של המבקרים, בכך ש"הם מעדיפים בלי בושה את הגס והקלוקל", ומעוררים בו גועל. "כשהוא עומד בקתדרלה הוא רואה בעיני רוחו את הקהל המקורי, של ימי הביניים, האנשים שהגיחו מתוך החורים והבקתות שלהם, עומדים ונועצים מבטים אפופי מורא ולהט ביופיו של המקום; נשמותיהם של אנשים כאלה נראו לו יקרות ערך. ואז הוא יצא מתוך המתחם ומצא את התיירים הלבושים באימוניות, מוקפים בפסולת של קופסאות שהכילו המבורגרים, ובזוגות שאפילו לא נכנסו לתוך הכנסייה, אלא התמזמזו על המדשאה, והוא התמלא בזעם."
בקתדרלה פועלת מקהלת הנערים שבה הנרי שר. כדי לממן את תיקון הכנסייה מציע אחד מפרנסי הקהילה להפסיק את פעילותה (היקרה) של המקהלה.
האם ייעתרו אנשי העיירה להצעה?
הקונפליקט מערב לא רק פוליטיקה מקומית עזת יצרים, אלא גם מערבולות של רגשות רבים: גאווה פגועה, חיי נישואים פגומים, וגם כאלה מאושרים, התאהבויות סוערות – כל מה שג'ואנה טרולופ מיטיבה כל כך לתאר. כוחה של הסופרת ביכולתה לרדת לדקויות הקטנות ביותר בהתנהגויות אנושיות. עיניה עוקבות אחרי האנשים שהיא ממציאה, והיא מציגה אותם כאילו מדובר במציאות (או בסרט…!), לוכדת כל מחווה, כל תנועה, כל העוויית פנים והכול מדויק ומפורט, מרתק ומקסים!
כוחה של ג'ואנה טרולופ רב לא רק בתיאור עולמם הפנימי של מבוגרים, נשים וגברים כאחת, אלא גם בזה של ילדים ואפילו של חתולים וכלבים. הנה למשל תיאור של הנרי, שאביו הגיע ממרחקים, אחרי פרידה שנמשכה שנתיים. הנרי מבלה אצל חבר, שאמו "מחזיקה" את הנרי לבקשת אמו, כדי שזאת תקבל את פנ אביו ותנהל אתו את שיחת הפרידה הבלתי נמנעת, ובינתיים:
"היה להנרי יום נהדר אצל הופר. הם לימדו את הגורים לציית, אבל לא כל כך הצליחו, כי לתלמידים שלהם היה טווח ריכוז של כמה דקות בלבד, ואז גברת הופר הגישה להם עוגיות חמאה ועוגיות שוקולד לאכול, ושתי חברות שלה שהגיעו לביקור אמרו להנרי שהן קנו את התקליט שלו ושהוא נהדר לדעתן. בארוחת צהריים אכלו שוקיים של עוף ואחרי הצהריים הרכיבו סולם חבלים מחבלי כביסה ישנים ורגליים של כיסאות שמצאו בחניה, וקשרו אותו לעץ אשור שצמח, למזלו של הופר, בגינה שלו, אף על פי שהיא רק גינה עירונית. גברת הופר נתנה להם ארוחה קלה בשקית שהם העלו בסולם ואכלו על העץ, בחושך. הגורים רקדו בתחתית הגזע ונבחו, אז זרקו השניים להם חתיכות ביסקוויט וקרום של לחם. כשגברת הופר אמרה שהגיע הזמן לקחת את הנרי הביתה, הוא קיווה שהופר יתחנן שתרשה לו להישאר ללון, כפי שעשה לעתים קרובות, אבל הפעם הופר לא ביקש, והנרי הרגיש שהוא לא יכול לעשות את זה בעצמו. הוא אמר תודה המון המון פעמים כדי לבדוק אם זה ידרבן את גברת הופר, שאמנם הייתה נחמדה אליו, במשך כל היום, אבל נראה שלא הבינה את הרמז. בשולי התודעה שלו ארבה הידיעה המטרידה על כך שאביו יהיה בבית, ולכן די העדיף לדחות את הפגישה. לאנשים כמו הופר או צ'ילוורת, שאבא שלהם תמיד בבית, זה בסדר, הוא לעומתם היה במתח".
גם בלי לקרוא על חייה של טרולופ, ברור לגמרי שיש לה ילדים, שהיא מכירה מקרוב את הלכי הרוח שלהם, ושהיא יודעת לצייר אותם באופן מלבב במיוחד.
כאמור, גם חיות בית זוכות אצלה למקום של כבוד. מוצרט, החתול, שסאלי, אמו של הנרי, בוכה לידו, מתרחק ממנה שכן "אינו מסוגל לשאת רחמים עצמיים". הוא "קם בתנועות מדודות מתוך סלסילת הבגדים לגיהוץ, פסע לרוחב החדר, והוציא את עצמו דרך הדלת המיועדת לו, אל הגינה האחורית הקטנה".
כשהנרי חוזר הביתה "היא הכינה לו ביצה מקושקשת, ומוצרט, שידע כי לא צפויים שוב מפגנים רגשיים לא נעימים בנוכחותו של הנרי, חזר הביתה ויילל כדי לקבל חלב."
כך החתול. כלב הלברדור, השייך משפחה אחרת, לעומתו, "חיכה [לבעליו] באהדה מנומסת, במרחק של שתי מדרגות ממנו"…
כאמור, גם את נפש האדם טרולופ מיטיבה להבין, ומתארת אותה בהומור ובאהבה. כך למשל כשסאלי מחכה לשיחת טלפון (ויש לזכור, מדובר בעידן הטלפונים הקוויים בלבד!) היא עולה אל חדרו של בנה "כדי להראות לטלפון שלא אכפת לה", כעבור כמה שעות היא הולכת להתרחץ "מתוך העיקרון שאם מחכים מאוד לשיחת טלפון, היא מגיעה רק כשלא נוח להשיב לה".
כל מי שחיכה לשיחה מכיר היטב את ההרגשה…
אבל החלק המעניין ביותר בספר מבחינתי הוא זה שעוסק בסוגייה של שימור המסורת.
מתנגדי המקהלה טוענים כי "אסור לעודד עשרים וארבעה ילדים להאמין שהם נעלים מעל ילדים אחרים; מקהלות הן דבר אנכרוניסטי, ואת המורשת שלנו מיטיבה לייצג הקתדרלה עצמה; בכל מקרה – מוסיקה דתית אינה רלוונטית בעולם המדעי, ויש להתמודד עם המציאות."
על כך משיב מי שנאבק למען המשך קיומה של המקהלה:
"במשך חמש מאות שנה הלחינו מוזיקה שצלילה נעלה ביותר, ורק בקתדרלות היא נותרה, לא מקולקלת, עזת הבעה וחופשייה…." הוא טוען בלהט, ומסביר כי "אסור לנו לשלול מהעתיד דבר עתיק ורב ערך כל כך. הוא לא שייך לנו ואין לנו זכות להרוס אותו," הוא מוסיף ומזכיר כי מדובר ב"מסורת שלא הופרה, ואם נקטע את השרשרת שנשמרה עד כה, ייתכן שלא נוכל להשיב אותה עוד."
לא מפתיע שאת הדברים הללו נושא איש דת, שהרי אלה הם נציגיהם האדוקים ביותר, תרתי משמע, של מנהגים עתיקים ומסורות נושנות.
מעניין אם קהל הקוראים של המאה העשרים ואחת, שלושה עשורים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, יכול להתעניין במה שהרומן שלפנינו מציג ומייצג.
אותי הוא ריתק. נהניתי במיוחד מהאנגליות המובהקת כל כך של הכתיבה. מההומור, מהרמיזות שפונות אל מי שמבין אותן. למשל, ההתייחסות למשפט הבלתי נשכח שאמרה מנדי רייס דייויס מפרשת פרופיומו כשסיפרו לה שהלורד אסטור מכחיש שהיה לו קשר מיני אתה, והיא הגיבה בצחקוק ואמרה:
"?Well he would say that, wouldn't he"
טרולופ כותבת, מפי אחת הדמויות:
“?To coin an immortal phrase, she wouldn’t, would she—” כלומר – "אם להשתמש במטבע הלשון…" וכן הלאה. את המשפט הנודע קשה מאוד לתרגם לעברית, ולשמר את קלילותו השובבית, את השנינות שבזכותה נותר בתודעה, ומהדהד בשמחה בזיכרונו של מי שקורא את הספר, ולא שכח אותם.
ככל הידוע לי, The Coir לא תורגם לעברית. את הציטוטים המובאים כאן תרגמתי בעצמי. אפשר כמובן לקנות אותו באמזון קינדל, ולקרוא אותו במכשיר ייעודי, בטלפון חכם או במחשב. הנה הקישור:
את הספר עיבדו ב-1995 בבי-בי-סי כסדרת טלוויזיה
עופרה, נהניתי לקרוא את הביקורת. תודה
תודה רבה, גיורא, שימחת אותי!