Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk 

הסופרת הפולנייה אולגה טורקצ'וק זכתה בפרס נובל לספרות ב-2018. רק אחד מספריה, ספרי יעקב תורגם לעברית, וייתכן שעוד אקרא אותו. בינתיים ניסיתי לגשת אליה דווקא באמצעות תרגום לאנגלית של רומן שפרסמה ב-2009.

עלילתו מתרחשת בכפר קטן בפולין, סמוך לגבול עם צ'כוסלובקיה. מעניין לציין שטורקצ'וק עצמה גרה בכפר קטן ממש באותו אזור, וממנו היא מנהלת גם את בית ההוצאה לאור שבבעלותה. 

אכן, ברור לגמרי שהיא מכירה היטב את הנופים והאווירה של הכפר המתואר בספרה, זה שבו "האוויר נישא מפראג, שם נשמו אותו עד לפני זמן מה". עונות השנה החולפות ברומן מתוארות בחיוניות: השלג והקור של החורף "כשהבקרים עשויים מפלדה", והעולם "לא נראה כמה שנברא למען בני אדם, ודאי שלא לנוחותם"; ימי הקיץ הלוהטים, הפרחים הצצים באביב, ונראים כאילו הם מציצים כדי לבחון את הסביבה. הדוברת המספרת הכול בגוף ראשון היא זקנה שהייתה בעברה מהנדסת גשרים, וכיום היא מורה לאנגלית. היא אוהבת ילדים קטנים, עד גיל עשר, לפני שהם מאבדים את תמימותם. והיא מסורה בעיקר לעולם החי.

למעשה, הרומן כולו אינו אלא דרשה נוקבת שמולבשת על עלילת מתח: סדרה של מעשי רצח שמתרחשים בכפר.

ה"דרשה" היא רצונה של הדוברת (שמה ינינה, אבל היא מתעבת אותו ואוסרת על אנשים להזכיר אותו) להוכיח את בני האדם על רצחנותם. היא לא מצליחה להבין איך אפשר להרוג חיות, להפוך "את הגוף של מישהו לנעליים, לקציצות, לנקניקיות, לשטיח שמונח לצד המיטה," לא מבינה איך "מבשלים את העצמות של מישהו והופכים אותן למרק… איך הופכים מישהו לנעליים, לספות, לתיק צד שעשוי מהבטן של מישהו, לפרווה מחממת של מישהו, אוכלים את הגוף של מישהו, חותכים אותו לחתיכות ומטגנים אותן בשמן… זה בכלל אפשרי? הסיוטים האלה באמת קורים? הרצח ההמוני הזה, האכזרי, האדיש, בלי שום מוסר כליות? בלי לעצור להרף עין ולחשוב רגע, אם כי מקדישים  מחשבה רבה לפילוסופיה ולתיאולוגיה היצירתית העומדת מאחורי כל זה. באיזה מין עולם אנחנו חיים? עולם שבו הרג וכאב הם הנורמה?" 

ועוד היא שואלת: "כשאתה חולף על פני חלון ראווה שתלויים בו נתחי בשר אדומים גדולים, גופות שחוטות שמוצגות לעיני כול, אתה נעצר לרגע כדי לתהות מה באמת אתה רואה?" היא ממשיכה: "אתה בכלל חושב על זה פעמיים? כשאתה מזמין קבב, או צלע – מה בעצם אתה מקבל? שום דבר לא מזעזע אף אחד. הפשע נחשב נורמלי, מעשה של יומיום. כולם מבצעים אותו. כך העולם היה נראה אילו מחנות ריכוז היו נהפכים לנורמה", אומרת ינינה, ובעצם – אולגה טורקצ'וק הפולנייה, שמכירה את מחנות הריכוז שהוקמו על אדמת מולדתה, "אף אחד לא היה סבור שיש בהם פסול."

עלילת המתח מתפתחת. עוד ועוד גופות מופיעות בכפר. השוטרים חוקרים, מנסים לפענח את הרצח, והדוברת מנסה לסייע להם: היא בטוחה שמדובר בנקמתן של החיות, שכן תושבי הכפר מרבים לצוד אותן, הם אפילו הקימו דוכנים, כמו אלה שמשמשים כמרים בכנסייה, כדי להתייצב עליהם ולירות מהם בצבאים שאותם מבשלים, בשועלים שאת פרוותם נהוג לפשוט ולמכור, בחזירי בר, ואפילו, כך קורה לפעמים, בחיות בית: בכלבים. בעיני הדוברת אין שום הבדל בין חיה לחיה. היא רואה בכל ההרג הזה פשע חמור. ואפילו מתנפלת בכנסייה על הכומר באמצע הדרשה שלו, כי הוא מצדד בציד, נוזפת בו, מנסה לגרש אותו מהמקום, כי הוא בעיניה פושע. (כמובן שמסלקים אותה, לא אותו!)

עלי להודות שכל השאלות הללו נופלות, מבחינתי כצמחונית, על אוזניים קשובות ומזדהות. אכן, גם לי נראה מעוות ומגעיל לאכול משהו שהיה פעם מישהו. ולכן חשתי הזדהות עם האג'נדה המבוטאת ברומן. למעשה, כל מי שקורא את הדברים הללו אמור להזדהות אתם, במיוחד בימים אלה, כשהאנושות נאנקת תחת המגיפה שנגרמה, ככל הנראה, מהמגע הרצחני של האדם עם ייצור חי כלשהו (עטלף?), ולאור התחלואה המתחדשת בדנמרק, שם ההתעללות בחורפנים הביאה ליצירה של מוטציה מפחידה ומאיימת בנגיף הקורונה.

עם זאת, קשה לומר שהכתיבה עצמה, למעט אותן דרשות שנכתבו באומץ ובעוצמה, סחפה אותי. האם אני מרגישה שרצח של חיות יכול להצדיק רצח של בני אדם? לא ממש. ויש, כידוע, אסכולה טבעונית קיצונית ומסוכנת כזאת. זכורים מקרים שבהם טבעונים נהגו באלימות, נקטו "איומים מילוליים ואף תקיפות". הספר שלפנינו לא רחוק מכך. 

וזאת לא הייתה הבעיה היחידה שחשתי במהלך הקריאה. לדוגמה: האם, אני מסכימה ש"מטרת האבולוציה היא אסתטית גרידא – שהיא בכלל לא נועדה להסתגלות?" או "שעניינה היחיד הוא יופי, הגשה של תבנית מושלמת לכול צורה?" לא בטוח.

מעבר לכך, הפריע לי משהו באווירה האופפת את הרומן כולו. אחת הדמוית, אישה שהדוברת מתיידדת אתה לרגע, אומרת לה: "הסיפור מוזר, נכון? הוא קצת דומה לחלום רע, נכון?" כך, פחות או יותר, הרגשתי כשקראתי את הספר: מין חלום בלהות מתמשך ולא נעים. כזה שרוצים רק שייגמר כבר.

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים באוגוסט 2021. מרים בורנשטיין תרגמה אותו מפולנית.