דוק-אביב 2020, יעל קיפר, רונן זרצקי, "שלושה יוסי": האם מצוקה עוברת בתורשה?

האומנם המצוקה "עוברת בדי-אן-איי"? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי "שני יוסי", שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. "אלטע זאכן" שהחזיק בחצר סוס, "קנה ומכר" זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, "שלושה יוסי", כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו "סידור" ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה"ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של "שלושה יוסי" בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש "נפגשים" שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג'ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא "יצא" מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

"כן!" השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, "בתורשה"?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. "שלושה יוסי" הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s