“אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים,” כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג’ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו “הפתרון הסופי”: לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת’, כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק “יהודית”  אלא גם “דמוקרטית”? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז’אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה “על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי”, כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים “בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון”.

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה”בייבי בום”, אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל “מלך ציון”, כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012