צ'רטר מאת אמנדה קרנל
מה קורה לאישה שמחליטה לעזוב את בעלה, אבל נאלצת להשאיר מאחור את ילדיה? מה קורה לילדים? האם תהיה מסוגלת להתפשר ולוותר על חירותה, כדי לשוב ולחיות אתם (ועם הבעל, ששוב אינה אוהבת?).
הסרט השוודי "צ'רטר" נפתח בתמונה קורעת לב: וינסנט, בנה הקטן של אליס, מטלפן אליה באישון לילה, בוכה ולוחש "אימא, אני לא רוצה להיות כאן." היא מנסה להמשיך בשיחה, אבל אז שומעת את קולו הנוזף של אביו של הילד, והשיחה מתנתקת.
אליס עושה מה שכל אימא סבירה הייתה עושה: היא ממהרת לנסוע אל ביתה לשעבר, שעכשיו נעול בפניה, ולא נגיש. בעלה לשעבר מסרב לאפשר לה לראות את הילדים, להבין מה המצוקה שהניעה את וינסנט לשווע לעזרתה. היא עומדת, דמות מיותמת בנוף מושלג, חסרת אונים ואומללה. גם ניסיונותיה להגיע אל מי שיכולים להשפיע על המצב – למשל אל מנהלת בית הספר שבו ילדיה לומדים – מושבים ריקם. כולם דנים אותה לכף חובה. היא האימא שעזבה את ילדיה!
אבל היא לא עזבה את ילדיה. היא עזבה את אביהם, שאותו אינה אוהבת, שאת נוכחותו אינה מסוגלת עוד לסבול.
מה אליס תעשה? האם תצליח להתגבר על המכשולים הבלתי אפשריים, להגיע אל ילדיה, אולי אפילו לשוב ולזכות בהם?
זוהי דרמה עצובה, "שיר אהבה להורים גרושים", כפי שהגדירה הבמאית את כוונותיה בסרט.
הֲכָנוֹת להיות יחד לזמן בלתי ידוע מאת לילי הורוואט
האם יכול אדם לזהות מיד את הנפש התאומה שלו? האם "כדאי" לו ללכת בעקבות הלב ולהפוך את חייו על פיהם כדי לממש את האהבה שנפלה בחלקו?
הדמות המרכזית בסרט ההונגרי "הכנות להיות יחד לזמן בלתי ידוע" היא מרתה, רופאה מצטיינת ילידת הונגריה. מרתה קנתה לעצמה מוניטין כמנתחת מוח, ובתחום המקצועי היא מצליחה מאוד.
אבל… נראה שבתחום הרגשי היא צריכה עדיין להתפתח, אולי אפילו ללמוד איזה לקח, כפי שהוא מוצג בפנינו בסרט.
הסרט מספר לנו שרומנטיקה יכולה להיות עניין מסוכן, אם לוקחים אותה יותר מדי ברצינות. או במילים השובניסטיות של אחד הגברים בסרט: "כמה שנשים יכולות להיות טיפשות, גם כשהן חכמות". עצוב, אבל זה בעצם המסר של הסרט. טוב, לא של כל הנשים, כן של מרתה. אכן, המסר עובר היטב: מרתה רגשית, נסחפת, רומנטית, לא לגמרי מציאותית, והסיפור שלה בהחלט סוחף אותנו אתו.
