על שרים ונסיכים
בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.
יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת.
כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו.
שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך.
איך להימנע מחנפנים
במסדרונות הממשל מסתובבים חנפנים רבים, כי בני אדם מתענגים ממעשיהם ונוהגים לרמות את עצמם עד כדי כך שהם מתקשים להישמר מפני חנפנים, שיש לנוס מפניהם כמו ממגיפה.
שליט יכול להישמר מפני חנפנות, אם יבהיר לסובביו שלא ייפגע אם יאמרו לו את האמת.
אבל אם כולם יאמרו לו את האמת, יפסיקו לרחוש לו כבוד.
שליט חכם ושקול חייב אם כן לבחור בדרך שלישית: עליו לבחור לעצמו יועצים חכמים, ולאפשר להם ורק להם את החופש לומר לו את האמת, אבל רק בתשובה לשאלותיו, ולא בשום עניין אחר.
עליו לשאול אותם על כל דבר שהוא, לשמוע מה דעתם, ואחרי כן לשקול עם עצמו ובדרכו. כשהוא מתייעץ עם כל אחד מהאנשים הללו, עליו לאפשר להם לדבר בחופשיות, ולעורר בהם את התחושה שהדברים שהם אומרים ראויים.
אחרי כן אל לו להקשיב לאף אדם נוסף, ואז להחליט.
מי שנוהג אחרת – פועל בפזיזות. מי שנעתר לדברי חנופה, או מרבה לשנות את דעתו בעקבות מגוון דעות ששמע, יאבד את ההערכה שחשים כלפיו.
שליט חייב תמיד להתייעץ, אבל רק כשהוא עצמו רוצה בכך, לא כשאחרים מעוניינים לייעץ לו. אדרבא, עליו לבלום כל יוזמה לייעץ לו, אלא אם ביקש בכך.
עם זאת – עליו להרבות בשאלות, ולהאזין בתשומת לב לאמיתות הנאמרות לו בתשובה לשאלותיו.
אם הוא מרגיש שיועציו חוששים לומר לו את האמת, עליו לכעוס.
כשהשליט אינו חכם, הוא לא יוכל לזכות בעצות טובות, אלא אם יפקיד את עצמו לחלוטין בידי אדם שישלוט בו. אם מי ששולט בו הוא אדם חכם, זהיר ומפוכח, העניינים יתנהלו כשורה, אבל תוך זמן לא רב האדם השולט בו יגזול ממנו את מוסרות השלטון.
מי שמתייעץ עם אנשים רבים, לא יוכל לאחד את כל הדעות שישמע. יועציו יעסקו באינטרסים של עצמם, ולו לא תהיה היכולת לתקן אותם או להבין למה הם מתכוונים. אנשים אינם כנים אם לא מאלצים אותם להיות כאלה.
יועצים חכמים, יהיו אשר יהיו, מקרינים על השליט, אך ההפך לא קורה: חוכמתו של השליט אינה מקרינה על יועציו.
[1] בחיבור המקורי, כמו בשמו של הספר, משתמש מקיאוולי במילה "נסיך". העדפתי את המילה "שליט", שמדגישה את הרלוונטיות המטרידה של הטקסט שנכתב במאה ה-16.
מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות.