בחודש אוגוסט הפסיכולוגים יוצאים לחופשה. בחודש אוגוסט מתעצמת חרדתם של מטופלים שסובלים מחרדת נטישה. האם מותר למטפלת לחיות את חייה הפרטיים? לסגור את החדר שהוא למטופלת עולם ומלואו, ולהתרחק ממנו? האם מותר לה לסבול מקשרי אהבה מאכזבים? ומה קורה כשהיא עצמה מתמודדת עם נטישות?

הרומן שלפנינו, August שפרסמה Judith Rossner ב-1983, קיבל את שמו מהחודש הקשה, וחג סביב אוגוסט המשמש כמעין סמל. קיבלתי את הספר מתישהו בסוף שנות ה-80 מלווה המלצתו החמה של מי שמת שנים רבות אחרי כן. הספר שנמצא מאז ברשותי הוא מן הסתם עותק מתוך המהדורה הראשונה, שכן הגיע אלי כרוך בכריכה קשה, וכידוע בארצות הברית רק ספר שהוכיח את עצמו זוכה להופיע גם בכריכה רכה. הוא עבר אצלי ממדף למדף, מדירה, לבית, לדירה אחרת, וגם כאן נדד מחדר לחדר וחיכה לזמנו, שמשום מה הגיע לפתע. פתאום התעוררה סקרנות: אולי כשאתחיל לקרוא אגלה משהו שמוסר הספר לידי רצה לספר לי באמצעותו? אולי יש בו מסרים נסתרים שהגיע זמנם להיחשף?

מלבד כמה כתמים שהשאירו אצבעות קודמות על דפיו לא מצאתי בספר שום רמז אישי, ובכל זאת שמחתי שסוף סוף הגעתי אליו, כי מדובר בכתיבה מסעירה ומרתקת ובספר שקשה להניח מהיד. 

הרומן פורש את סיפור חייה של מטופלת צעירה בשם דון (Dawn) שמגיעה אל הפסיכולוגית החדשה שלה, לוּלוּ, אחרי טיפול לא מוצלח אצל מטפל אחר. הדיאלוגים המתנהלים בין דון ולולו כל כך מדויקים וכל כך מוכרים למי שעברה טיפול, עד שלרגעים חשדתי שהסופרת אינה אלא מטפלת שהקליטה את השעות הטיפוליות שלה, ושהטקסטים הם בעצם תמלילים של אותן שעות. מה גם שדון מבקשת במפגש הראשון רשות להקליט את השיחות!

אחר כך נמלכתי בדעתי ועלתה בדעתי האפשרות שג'ודית רוסנר היא בעצם דון (גם אם בפתיחת הספר מתנוססת הערת המחברת שלפיה מוטב לזכור שאין לראות בתיעוד של הטיפול הפסיכואנליטי המופיע ברומן דמיון לאנליזה אמיתית, כשם שהרומן עצמו אינו שקול לחיים הממשיים), אבל לא, שהרי העידה על עצמה שחייה היו שגרתיים ורגילים בהחלט, ואילו חייה של דון רחוקים מכל שגרה, והם מכילים הפתעות וסודות מדהימים שנחשפים לאטם, כמו במהלך של ספר מתח. 

בעידודה של המטפלת ניגשת דון אל חייה, אל ילדותה, אל הטראומה המזעזעת שחוותה כשהייתה רק בת שנה וחצי (ושאותה שכחה לגמרי), אל סודותיהם של האנשים שהולידו אותה ואל הסודות של האנשים שגידלו אותה, וכל פרט שמצטרף לקודמו חושף סיפור מסמר שיער עד שנוצרת תמונה רחבה, מעניינת ויוצאת דופן. 

הספר מזכיר, איך לא, את סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה כל כך, "בטיפול", שגם בה נוכחנו לראות כי מפגש טיפולי, שיחה בין שניים, יכול להכיל עולם ומלואו ושמהלך טיפולי טוב ונכון יכול לבנות, לחבר, ולעזור למטופל להביט באומץ על עצמו ועל חייו למצוא את דרכו אל משמעותם העמוקה.  

במהלך הצמיחה של דון היא לומדת לשאול שאלות שאינן קשורות רק לחייה, אלא גם למציאות הסובבת אותה, שאלות ששופכות אור על סוגיות שעדיין לא נפתרו, אף על פי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז שרוסנר כתבה את הרומן. למשל: איך נשים אמורות לשלב בין שאיפותיהן המקצועיות והאמנותיות, עם נישואים ואמהות? איך מתמודדים עם חולשה? "הבכי עצמו תמיד יותר גרוע מכל הסיבות שבגללן בני אדם בוכים", אומרת דון באחד המפגשים הראשונים עם המטפלת. האומנם? איך אדם שעבר חוויית נטישה מזעזעת בינקות יכול להתאושש ממנה וללמוד לבטוח בעולם? איך החברה מקבלת הזדקנות? ("נשים מביטות בגבר עם שיער שיבה ורואות אבא; גברים מביטים באישה עם שיער שיבה ונסים מפני המוות"). האם נכון שהרבה יותר נשים הולכות לטיפול מאשר גברים? ואם כן, מדוע? האם לגיטימי ורצוי שמטפל יחווה דעה על הטיפול שהעניק קודמו למטופל או למטופלת? ואם הוא חש שהמטפל הקודם טעה, האם טוב שיאמר זאת למטופל? איך מרגיש מטופל עם מטפל "קלאסי" שאינו מדבר, רק מהנהן או מהמם? (אי אפשר שלא לחשוב כאן על שירה המופלא של אנה הרמן, "מהמ"!). איך ייתכן שמטפלים טובים יכולים להיות בחייהם האישיים אטומים ומרוחקים? ("נתן טען שאין לאף אחד לא-מודע: הוא קיים רק אצל מטופלים. במשך זמן רב הפריע ללולו הנופך הלא-מוסרי מנקודת מבט פילוסופית שיש לתפישה הזאת, עד ששמה לב שהיא הבסיס האפשרי היחיד לגידול ילדים"). מדוע מאשימים אמהות בכל דבר שהוא, החל באי נעימות קלה וכלה בהתפתחותה של כל נוירוזה אפשרית? אלה רק כמה מהשאלות, מהתמיהות ומההשגות שהרומן רצוף בהן.

מדובר, כאמור, בספר מרתק! מאחר שראה אור בעברית בישראל ב-1985 יש להניח שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להשיג עותק חדש שלו. אבל ראיתי שהוא מופיע כאן, באתר  סימניה שבו אפשר לקנות ספרים מיד שנייה, (קניתי כך לא מעט ספרים ש"אזלו בהוצאה", מניסיוני, השיטה פועלת היטב!), ואפשר כמובן למצוא אותו באנגלית בקינדל, להלן הקישור.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל, אך ראוי לציין שכרמית גיא תרגמה אותו בהוצאת זמורה ביתן. הבנתי שהיא תרגמה את שמה של הגיבורה "דאון" ושמישהי אפילו קישרה את השם עם down, כלומר דיכאון או דכדוך. אין לכך כל קשר להגייתו באנגלית ולא למשמעותו, שהרי פירושו "שחר". ברגע מסוים דון אפילו מתייחסת למשמעות של שמה ומספרת שמישהי חשובה בחייה נהגה לומר שהיא אינה רק השחר שלה, אלא השמש כולה.