ננסי היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. זואי היא צעירה ישראלית שהחליטה לעבור עם בעלה ובנה לארצות הברית, שם גרים אביה וסבה. דפי היא בתה של ננסי. רות ואהוד הם חברים של גידי, הגרוש של ננסי, שחזר לישראל. לארי הוא יליד ארצות הברית שחי כמה עשרות שנים בישראל, אבל שב לאמריקה. ירון הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה בארצות הברית, ומילי היא אשתו. חיה הגיעה לביקור אצל איציק אחיה. חיי כל האנשים הללו, המאכלסים את הרומן החדש, המקסים, דובים ויער, נעים במעגלים שכולם נושקים זה בזה, נוגעים בלי לדעת, משפיעים ומושפעים. לרובם אין בכלל מושג עד כמה הם קרובים זה אל זה. רובם מתגוררים בשתי עיירות סמוכות, בניו אינגלנד. כולם חיו שנים רבות בישראל. חלקם ילידי הארץ, האחרים נולדו בארצות הברית וניסו במשך זמן מה להיות ישראלים. שניים מהם, חיה ואיציק, היגרו מפולין בַּזמן, לפני מלחמת העולם השנייה, היא – לישראל, הוא – לאמריקה, וכך ניצלו מהגורל שלא חס על אחותם הבכורה. מי מרגיש אשם במותה? מי באמת אשם?

האם יוכלו לוותר על הישראליות שלהם, להיעשות אמריקנים? האם הם רוצים בכך?מה נדרש מהם כדי שזה יקרה? על מה יאלצו לוותר?

ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הישראליות לאמריקניות חוזרת ונשנית לאורך הרומן היפהפה הזה (שהזכיר לי, בכתיבה הדיאספורית שלו, את הרומנים של מאיה ערד, סופרת שמרבה לחקור את תחושותיהם של ישראלים גולים באמריקה, למשל בספר המורה לעברית).

שמו של הרומן מרמז על חוט השני הנשזר בו לכל אורכו, בכל אחד מהפרקים שבהם המציאות מוצגת כל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת: עצים ויערות חוזרים שוב ושוב בווריאציות על אותו נושא: למשל: השאלה אם יש בישראל יערות של ממש. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה ביום של השריפה הגדולה בכרמל. בשל הקשר של הדמויות עם ישראל, כמה מהם מרותקים אל החדשות, בתחושה של בעתה ודאגה. אחרים מבקשים להינתק מהמחשבה על שריפת היער בישראל, הם שקועים בבעיות אחרות, אישיות, ומתמודדים אתן. מכל מקום, עניין היער משמעותי מאוד לכל אחד מהם.

למשל חיה, שהגיעה לאמריקה לביקור אחרון כנראה אצל אחיה הזקן, כבר בן יותר מתשעים, נסערת ולא יודעת את נפשה בשל המפגש המפתיע עם היער של ניו אינגלנד. היא מרגישה כאילו היא שוב “בבית”, כלומר – באירופה, במולדת האמיתית שממנה נאלצה לנוס לישראל. היער מבחינתה הוא הילדות האבודה, הקשר עם אמה ואחותה.

אצל דפי היער הוא מקום של פנטזיה ושל קשר עם אביה שנאלץ לעזוב אותה ולחזור לישראל, אבל השאיר לה זיכרונות, געגוע וביעותים שסוחפים אותה, עד שנפשה אובדת לה. דפי מוקסמת מיופיו של היער: “אם היא הייתה מתחילה לצייר את הגוונים של הירוקים – היא לא הייתה גומרת אף פעם בחיים. אי אפשר אפילו לדמיין כמה ירוקים אפשר למצוא ביערות בכל הארצות בעולם.”

לננסי היער המקומי, הטבע, הוא המולדת והמציאות שהיא שולטת בה ומבינה אותה. הוא מפריד בינה לבין בעלה הישראלי כי הוא מבהיר לה שלא תוכל לעולם לגשר על הזרות שיש ביניהם. “אני אף פעם לא ראיתי יערות בישראל”, היא אומרת, “אולי קצת חורשות, בקושי, ואם אני זוכרת נכון, תשעה חודשים בשנה אין אצלכם טיפת גשם.” אלה לא סתם עובדות חיים. זאת ביקורת שהיא מטיחה בישראליות: “אני אף פעם לא אבין איך אתם יוצרים תרבות שלמה סביב משהו שאין לכם, אבל בסדר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי זכות”, היא אומרת למי שמבקש ממנה רשות לטעת עץ על שם בת. אין לה שום יכולת להבין באמת את עניין הייעור. במחיצת ישראלים היא מרגישה שהזיכרונות שהם מעלים בצוותא “נועדו להשאיר אותה בחוץ, להזכיר שהיא אמריקאית ושהמנטליות שלה שונה במאה ושמונים מעלות.”

לרות היער הוא הזרות שהיא חשה באמריקה, אף על פי שהיא גרה שם כבר שנים רבות. כל כולה געגוע לישראל. בהלוויה של בעלה היא מרגישה ש”נגזר עליה, כך נראה, ללוות אותו בדרכו האחרונה עם אנשים שאת רובם היא לא מכירה, ואת המנהגים שלהם היא מכירה רק בקושי, וכל זה באווירה מאופקת, שהיא הייתה מחליפה אותה ברצון בהמולה של בית הקברות בחולון”. ביער של ניו אינגלנד היא נזכרת שהשתתפה בילדותה בהצגה לכבוד ט”ו בשבט, חג הנטיעות, וגילמה את התפקיד הראשי. “כאן יש כל כך הרבה גשם,” היא אומרת לעצמה כשהיא מאבדת את דרכה בשולי היער, “ועצים ושיחים, כאן אף אחד לא צריך להפריח שום שממה”, ובכלל, “כל מה שהיא למדה שם, בילדותה, כבר לא רלוונטי כאן.” כאן, באמריקה, היא מתקשה לזהות עצים, “ואולי בכלל לא חשוב לזהות אותם”. אמנם היא מכירה ביופיים של היערות, אבל היא יודעת שלעולם “לא תוכל להיות חלק מהיופי הזה”.

הדובים ברומן הם פרוזאיים ומדומים. “רק חסר שאיזה דוב יחצה את הכביש, זה יכול לקרות ביערות האלה”, אומרת לעצמה רות, ואילו מילי נאלצת לשמוע תיאור של בעלה המנוכר המספר לה על תמונה שהייתה תלויה בבית הוריו והיו בה יער ודובים. הוא שקוע בזיכרונות, ומתעלם ממצוקתה העכשווית, ואז היא נזכרת ב”פלקט” שהאימא שלה תלתה בחדרה בילדותה, ונראו בו מדבר, שמים כחולים, ענפי שקדייה וילדים צועדים כדי לשתול שתילים חדשים. “ולא היו עצים אחרים בתמונה, הכול צהוב”.

הנה שוב הניגוד בין הירוק הטבעי והשופע של ניו אינגלנד, לבין הצורך לטעת בישראל, וגם אחרי שנוטעים מתחוללות שריפות מסוכנות שבהן יערות נעלמים.

הפרק האחרון, “שבועתו של לוחם האש”, מקשר בין כל היערות, “הטבעיים שצומחים כאן בכל מקום” לבין אלה שמופיעים בסיפורים אחרים בספרות העברית, למשל אצל א”ב יהושע, וגם לאלה שעולים באש ומפחמים לא רק גזעים אלא גם לבבות.

הפרקים השונים ברומן מפתיעים ובה בעת משתלבים זה בזה להפליא. מרתק לראות את הנגיעות השונות של הדמויות, המצטיירות כל אחת מתוך עצמה ומתוך עיני זולתה. התקווה והרצון שהמפגש ביניהם יתרחש הולכים ומתעצמים,; רוצים שהם יגלו את הסודות שאנחנו יודעים והם לא, שיבינו את מה שמתפענח לנו, אבל לא להם.

כל האנשים הללו נוגעים ללב, מעניינים ומשכנעים מאוד והרומן כולו יפה להפליא.