קורין אלאל, בקולה המתוק והסדוק, שרה שיר שבו היא פונה אל פעוטה ששמה שירה, ומבטיחה להקשיב לה תמיד, ולברוא למענה עולם חדש וטוב. שירה קטנטנה, עדיין יונקת – מחיוכה "חלב נוטף", והדוברת אליה, נשמע שזאת אמה, רואה את הפחדים שעוד ירדפו אותה, מקשיבה למלמוליה, ויודעת שלא תמיד המציאות תיטיב אתה: "לא תמיד הקשיבו לקולך": מתי תינוקת פעוטה מספיקה לא להישמע? אולי מרגע שנולדה וכבר נאלצה להתמודד עם הקושי בחיים, חבטת האור המסנוור את עיניה שהורגלו בגן העדן היחיד והמוחלט שיש לו, לכל אדם, כל עוד הוא מוגן מכל עבר ברחם אמו; ההכרח לנשום, הבכי הראשון, הכאב הראשון, הבעתה מפני הרעב שאצל תינוקות קטנים אין לו שיעור וגבול…
האם האוחזת בתינוקת רואה ויודעת את כל אלה, מקשיבה למלמולים, רואה את העיניים המדברות, אוספת אליה את התינוקת ומבקשת ממנה לחבק את הפחד, לחבק את דוב הצעצוע המונח בעריסתה, ומשמיעה באוזניה את ההבטחה האולטימטיבית שכל אם מבטיחה לתינוקה: "עולם חדש וטוב אני אתן לך". היא מפצירה בה לאפשר לעצמה להיות קטנה, שכן האם תדאג לכך ש"מאומה לא יפגע בך". האימא תהיה שם תמיד, גדולה, מגינה, שומרת.
הנה מילות "שיר לשירה":
דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.
תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.
דברו שפתיים יחפות דברו עיניים.
את השיר כתב אב אוהב, יהונתן גפן, שדיבר בו אל בתו הקטנה, שירה גפן (אחותו של אביב גפן).
מרגש לחשוב שקורין אלאל שהשיר מזוהה כל כך עם קולה הענוג, עם העדינות שבה היא שרה אותו, גידלה את שני הבנים שבת הזוג שלה, רותי, ילדה, והיא עצמה לא חיבקה מעולם את התינוקת שהיא מפליאה כל כך לשיר לה.
עוצמה של כאב בלתי נשכח ובלתי נסלח נלווית ל"שיר לשירה" אחרי מה שקרה ב-15 ביולי 2015. במהלך מצעד הגאווה שנערך בירושלים רצח ישי שליסל, חרדי קיצוני תושב ירושלים, את הנערה הצעירה, שירה בנקי, שעדיין לא מלאו לה שש עשרה.
שירה הייתה נערה מחוננת, פסנתרנית, תלמידה מוכשרת, בת, אחות וחברה טובה.
"שירה שלנו נרצחה ברחוב במדינת ישראל", כתבו הוריה ופירטו בדייקנות מצמררת את כל מה ששירה לא תזכה לעשות: לא תחגוג את יום ההולדת שלה, בנובמבר של אותה שנה שבה נרצחה, לא תיבחן בבחינות הבגרות, לא תלך לצבא, לא תלמד, לא תינשא, לא יהיו לה ילדים. לא ולא ולא.
אין ספק שכאשר הוריה החזיקו בזרועותיהם את שירה כשהייתה תינוקת קטנה ויפה כל כך, כשגדלה והתפתחה, גם הם הבטיחו לה להגן עליה, להעניק לה עולם יפה ובטוח.
אבל המציאות אינה מצייתת לרצון הטוב, להבטחות ההוריות, לאהבה. את שירה, שהגיעה למצעד הגאווה כדי לתמוך בחירות הפרט, בזכותו של כל אחד לחיות את חייו כאוות נפשו ועל פי ייעודו, רצח קנאי חשוך שאין שום חסד בלבו.
ביום השנה למותה של שירה בנקי שרה קורין אלאל את השיר שהיא עצמה הלחינה. מאז הוא נקשר בלבבות עם שירה בנקי, ועם ההתנגשות המחרידה, הבלתי נסבלת, בין טוב לב, נדיבות ויופי, לבין רוע צרוף וקטלני.
אין נחמה על מותה של שירה בנקי.
