הסרט "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" זכה ב-2019 באחד הפרסים בפסטיבל הסרטים בקאן. הוא שודר לאחרונה ב-Yes, ולאחר שצפינו בו, כאן בבית, הזדרזתי לקנות את הספר בגרסתו המתורגמת לאנגלית, מפורטוגזית. 

שכן הסרט נוגע ללב, מסקרן ומעורר רצון לשקוע בו שוב, להעמיק את ההבנה של הדמויות ושל מניעיהן.

למרבה הפלא ובניגוד למצופה, הסרט עולה (בעיני) פי כמה מונים על הספר! 

למעשה, קשה למצוא את הקשר ביניהם, למעט כמה קווי עלילה שבספר מתגלים כשוליים, ואילו בסרט – תופסים מקום מרכזי. 

הסרט עוסק בשתי נשים שנמצאות במרכז הבמה, למעשה הן שתי הדמויות היחידות שממלאות אותה: שתי אחיות, אאורדיסה וגידה, שהחיים מפרידים ביניהן באכזריות. שתיהן גרות בריו דה ז'נרו, שתיהן מתגעגעות מאוד זו אל זו, אהבתן ההדדית היא הכוח המניע של חייהן, ולאורך כל הסרט, שמלווה אותן מצעירותן עד זקנתן, אנחנו תוהים במתח גובר והולך: האם ישובו וייפגשו? האם יוכלו להעניק זו לזו את כל מה שיש בהן, כוח, תמיכה, עידוד, אהבה עמוקה ורבת משמעות? 

גם בספר שתיהן קיימות, אבל הסיפור שונה בתכלית, והעלילה החשובה שמופיעה בסרט היא רק משנית ברומן. היא מתרחשת בברזיל בשנות הארבעים, ויש בו גלריה של דמויות: שכנה ממורמרת וחטטנית, בני משפחה עשירים מופלגים שמתחתנים רק בקרב המשפחה כדי לא לבזבז את הרכוש הרב, צעיר שקנה לעצמו תואר של דוקטור  ולכן נכשל בעבודתו כרופא – שלל אנשים שבסרט אינם קיימים. 

לסופרת הברזילאית Martha Batalha יש בספר אג'נדה ברורה: היא ביקשה לכתוב רומן פמיניסטי המתאר את מצוקתן של נשים שנאלצות לוותר על חלקים באישיותן, כדי לרצות גברים: האבא והבעל, שרואים בהם כלי לסיפוק הצרכים שלהם. כשהן נישאות הן נאלצות להוכיח את בתוליהן. אחר כך הן חייבות לרצות את הבעל. "הוא הביא הביתה משכורת טובה, לא הִרבה להתלונן ודיבר עם הילדים. הוא רק לא אהב שמפריעים לו להאזין לרדיו או לקרוא את העיתון, לישון עד מאוחר או כשהוא לנמנם אחרי ארוחת הצהריים. כל עוד נעלי הבית שלו הונחו במקביל ליד המיטה, הקפה שלו רתח, לא היו גושי שומן בחלב שלו, הילדים לא התרוצצו בבית, הכריות על הספה הונחו כיאות, החלונות נסגרו לא יאוחר מהשעה ארבע אחרי הצהריים, לא הייתה בבית שום מהומה עד הבוקר, קולו של הרדיו לא היה רם ולא חלש מדי, האמבטיה הדיפה ריח של אקליפטוס, והוא לא נאלץ לאכול יומיים רצוף את אותו האוכל, הוא לא דרש יותר מדי." 

האירוניה המרה של הסופרת נוקבת אמנם, אבל יש להודות – לא מקורית במיוחד. 

בסרט שני הגברים, הבעל והאבא, מרגיזים ומרושעים, ומעוררים את השאלה – איך אפשר? אבל אפשר! בסרט אאורידיסה היא פסנתרנית מחוננת, ונגינתה, המוזיקה שלה, תופסת מקום חשוב ומשמעותי מאוד. בספר היא מנגנת בחלילית, וגם זאת רק לרגע קט. בניסיונותיה למצוא משמעות בחייה היא גם לומדת לתפור. משהו בסרט ממוקד ומדויק יותר, ולכן גם מרגש. בספר, השונה כל כך מהסרט, יש הרבה דמויות, הרבה התפתחויות, ובעיקר הרבה סיפורים שכשקוראים אותם עולה תחושה של משהו חיצוני: מספרים לנו "על", לא "את", והסיפורים מתערבבים ובמקום לחזק, מחלישים זה את זה. 

שאלה שהתעוררה בי כשצפיתי בסרט הייתה – למה היא בכלל התחתנה אתו? 

מעניין שהספר נפתח בדיוק באותה שאלה: "איש אינו יודע בדיוק מדוע אאורידיסה ואנטונר התחתנו." 

לצערי, לא קיבלתי מהספר תשובה אפילו לשאלה הזאת…

לסיכום: את הסרט כדאי מאוד לראות. ועל הספר אפשר בעיניי לוותר. 

תרגמה לעברית: אראלה טלנברג לרר