הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי