בב תומס, "אם טובה דיה": מה קורה לילדים שאמם טובה מדי, לכאורה?

המושג "אם טובה דיה" מעלה מיד על הדעת את המונח שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט: אם שנענית לצרכים של התינוק, אבל גם מאפשרת לו מרחב גדילה עצמאי.

בב תומס, פסיכולוגית אנגליה שעבדה במשך שנים רבות כפסיכותרפיסטית בשירות הבריאות האנגלי ה-NHS, כתבה רומן משובח שעוסק הן בעקיפין והן באופן ישיר בסוגיה.

הדוברת ברומן, רות הרטלנד, היא פסיכולוגית מנוסה, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה. אבל ניסיונה המקצועי הרב אינו יכול להגן עליה מפני הטראומה האישית שלה, טראומה מוכחשת ולא מטופלת שעתידה לשבש באופן טרגי ומחריד לא רק את חייה, אלא גם את אלה של זולתה.

הרומן בוחן בדקדקנות, ובאופן מעניין ביותר, שאלה חשובה מאוד שמתקיימת בטיפול הנפשי: יחסי ההעברה, וההעברה הנגדית (Transference  ו-Countertransference) המתעוררים בטיפול. כדבריו של פרויד – ההעברה היא אותו "ביטוי של דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית", וההעברה הנגדית היא אותן "תגובות לא מודעות מצד המטפל, בדרך כלל כתגובה להעברה של המטופל".

מטפל שאינו ער להעברות ולהעברות הנגד שהוא חש, עלול, כפי שמראה לנו בב תומס, לעשות טעויות איומות.

הספר שלפנינו מרתק. קשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. הוא מדויק ומאלף, כשהוא לוקח אותנו אל עולמה הנפשי של רות, אם לתאומים שאחד מהם נעלם ונעדר כבר יותר משנה. איש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם התאבד? נהרג? ואולי מצא את אושרו הרחק מבני משפחתו?

האם הייתה רות אם טובה דיה? ואולי הייתה דווקא טובה מדי? מה קורה לילדים שאמם דואגת, מתערבת, משתדלת כל הזמן לעזור, להיטיב, לשפר, לדחוף, לתקן? האם די בכך שהיא עושה זאת מתוך רצון טוב? בכלל, האם די בכוונות טובות? לא רק כשמדובר באמהות, אלא גם בטיפול נפשי. מה קורה כשגבולות נחצים? מדוע בעצם הם חשובים כל כך (לא סתם "חשובים", אלא קריטיים – )?

התשובות לשאלות הללו נחשפות ברומן לאט לאט, בקצב הנכון ובדייקנות. יש בו ברומן גם קטעים שגובלים בפיוט וביופי רב: למשל – תיאור של חופשה שעושים בני משפחה ליד אגם מבודד, ותיאור של חופשה אחרת באי יווני.

מעניין מאוד לחדור אל מחשבותיה של הפסיכותרפיסטית, בידיעה שהסופרת יודעת בדיוק על מה היא מדברת, מה מניע אותה, מתי ואיך היא "משתמשת" בעצמה ובתחושותיה במהלך הטיפול כדי לקדם את המטופל או המטופלת, ומדוע הבדיקה העצמית הבלתי פוסקת של המטפל נחוצה והכרחית: "זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הגישה הפסיכודינמית. כשהוצבתי בהתנסות בצפון לונדון, נדהמתי לראות כמה זמן ממפגשי הצוות הוקדש לרגשותיהם של חברי הצוות עצמם, וגיחכתי בזלזול לנוכח מה שנראה לי כמו התפנקות מוגזמת. בהתחלה אני והמתמחה שלצדי התקוממנו נגד הגישה. לעגנו יחד לגבולות הנוקשים. 'מנותק. פדנטי. מה זה כבר משנה?' שבועיים אחר כך התלוויתי למנחה שלי לביקור בית. עמדו לפגוש נערה מתבגרת שסבלה מהפרעת אכילה. 'מה אני אמורה לעשות בפגישה.' ביקשתי לדעת כשהחנתה את הרכב. המנחה שלי הייתה אישה קטנה ודקיקה עם מוסר עבודה נוקשה. 'רק לצפות,' אמרה בתמציתיות, ולהתמקד בעצמך.' בעצמי? 'השתמשי ברגשות שלך בתור נתונים,' אמרה כשצעדנו בשביל אל בית דו-משפחתי מטופח. לנערה היו פנים חיוורות וצנומות והיא לבשה טרנינג ורוד רחב. בזמן שהמנחה שלי ישבה ודיברה אתה על הספה, אני נתקפתי תחושה עמוקה של הדרה. כאילו נותרתי בחוץ. וככל שניסיתי למצוא דרך לחזור פנימה, כך חשתי יותר מנותקת. ניסיתי להקשיב – משפחה שעברה דירה שלוש פעמים בארבע שנים… אבא בצבא… קושי להתאקלם בבית הספר… אין חברות… – אבל תחושת הניכור רק התעצמה. כאב לי הראש. לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי חסרת תועלת ומיותרת. רגשות כנתונים. ואז משהו נפתח בתוכי. פתאום ראיתי מעבר לשקילת המזון הקפדנית ומשטר האימונים הנוקשה, וידעתי שאני מבינה קצת מה מרגישה הנערה הזאת: חרדה, חסרת שליטה, מנסה להקטין את עצמה, להתאים לחיים שלא הרגישה ששייכים לה. אף על פי שלא הכרתי את התיאוריה היה בה משהו מוכר בצורה מוזרה, כמו להשחיל את הזרועות לתוך מעיל אהוב. כל הילדות שלי יצרתי גבולות, מסגרות קטנות סביב הכאוס. משימות שוליות וחסרות מטרה שהפכו לדרך לשלוט בחרדה שלי: לספור אות מסוימת בכיתוב על גב קופסת דגני הבוקר, לשנן את הדוגמה על מסעד הספה, לשמור שהחדר יהיה מסודר ונקי. אחרי אותו ביקור בית משהו השתנה. קראתי את הספרים ונרשמתי לשתי התנסויות מעשיות בפסיכודינמיקה. מסגרת מסביב לבלגן? הרגשתי שהגעתי הביתה."

מי הדוברת כאן? רות הרטלנד הבדויה או בב תומס, הסופרת שהיא פסיכותרפיסטית? מה זה משנה. שתיהן. אין ספק שתומס דוברת מפי הדמות שבראה, ואומרת דברים משמעותיים ומאלפים.

הלקח הכי חשוב של הרומן הזה הוא שלא תמיד יש די בכוונות טובות, וציות לכללים אינו עניין של מה בכך. הוא מצוי בלבו של הקשר הטיפולי.

 קראתי את הספר בעברית. התרגום מצוין: נוח וטבעי. (ובנימה אישית: הופעתי ושמחתי לגלות שאחת הציטטות בספר לקוחה מתרגום שלי של שיר של ט"ס אליוט 🙂 ). 

    תרגמה מאנגלית: נעה שביט  A Good Enough Mother

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s