אסתי ג' חיים, "סיד": על כוחו המחמיץ של הסוד

מהו סיד? הוא "החומר ששפכו על גופות בזמן מגפה כדי לחטא אותם, שלא יידבקו החיים והבריאים עדיין". הוא כמובן גם צבע, חומר טרי, לבן, שיכול לכסות "את פצעי הקיר" ויש "דבר מה מרפא ביד הנעה על פני המשטחים" שנעשים שוב "מבהיקים וצחורים", כאילו נוצרו להם חיים חדשים – כך לפי הנובלה הראשונה, "זיכרון סמוי",  בספרה החדש של אסתי ג' חיים. האם שכבה חדשה של סיד יכולה באמת לתקן את מה שמסתתר מתחתיה? סיפוריה של ג' חיים מעוררים את התחושה שלא, לא בהכרח; שגם מי שנראה כאילו "החלים" מפגעי העבר, בעצם לא נפטר מהם, ולמעשה לא יוכל לעולם לעשות זאת. גם ניצולי שואה שנראים כאילו ניצלו, בעצם נושאים בתוכם לצמיתות את הכאב ואת האובדן, ולא יהיה להם תיקון, כי אפילו משפחה שנראית מבחוץ לגמרי תקינה ומאוששת – אבא, אימא, ילדה וילד, היא בעצם הרוסה מבפנים, היא רק ניסיון לאחות ולהעלים את מה ששכבות חיצוניות לא יתקנו.

המילה "סיד" מחברת את שלוש הנובלות היפיפיות שלפנינו. בשנייה, "שישים ותשע", סיד משמש אמצעי ליצירת קשר אולי אחרון של גיבורת הסיפור, אישה שחוגגת את יום הולדתה השישים ותשעה. אישה בודדה – בנה בטורונטו, רוב חברותיה כבר הלכו לעולמן, בעלה דמנטי ואבוד בעולם השכחה, אבל היא עדיין חיה בתוכה ותוססת. היא עדיין רוצה! משתוקקת להרגיש, להתלהב, לשמוח. מנסה להסכין עם זקנתה, ויודעת שהיא רק חיצונית ולא אמיתית, שכן בתוך לבה היא עדיין בת עשרים! מצד אחד היא מנסה להיפרד מהחיים: "פתאום נהייתי מודעת לחפצים הללו שיישארו אחרי. נעליים, חולצות טריקו, שמלות לאירועים, מכנסי ג'ינס, ספרים, שפתונים, מייק אפ. דמיינתי מה יהיה עוד שימושי וייאסף על ידי בני משפחתי, ידידותי. מה יושלך". מצד שני היא נשמעת ממורמרת: "לא יכולתי לחמוק מן הפנים המחורצות שהשתקפו מולי במראה. לא הרווחתי אותם כלל. הפסדתי לַזמן", אבל לפחות יש לה חוש הומור! "איך קרה שהפכתי לסבתא שלי?" היא תוהה, ומסרבת להיכנע: היא, למשל, האֵימה של המנחה בקבוצת כתיבה אוטוביוגרפית, שכן אינה מוכנה שלא להטיל פקפוק בדברים שאומרת המנחה: "היא דיברה על סיבה ותוצאה ודרשה מאיתנו לנמק את אירועי חיינו הכתובים. דמות אינה יכולה לפעול סתם כך. לכול יש מניע, ועל הדמות להיות מנומקת. בצעירותי, הייתי שותקת," היא נזכרת, ואז תוקפת: "מה את חושבת, הרמתי את קולי, בחיים יש תמיד סיבה ותוצאה?…" וכן הלאה. חוש ההומור שלה מתגלה שוב ושוב, כשהיא חוזרת בפני עצמה על גילה: "שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה". היא יודעת לראות את עצמה מבחוץ: "בשביל רובם אני אישה בגיל העמידה שמאכילה חתולים מפני שהבדידות שיגעה אותה", אך אינה שוכחת את ערכה: "איש מהם אינו יודע על התואר השני במדעי החברה, הנוסף לרוקחות, שעשיתי ככה, בשביל הכיף…" היא תוקפת צעירים (מנומסים!) שקמים למענה באוטובוס, ו"נאחזת בהקלה בעמוד המתכת, אסירת תודה, שומרת בקנאות על חסד העמידה, השמור לצעירים בלבד."

מפגש מפתיע מרעיד את נפשה, מעורר בה הבטחות (שווא?) ומעורר בה חמלה, תקווה, ייאוש ורצונות עזים. האם יתגשמו? האם תהיה לה עדנה?

הסיפור השלישי, זה שהעניק לספר את שמו: "סיד", הוא המורכב בין השלושה. אנחנו פוגשים בו דמויות שכבר הכרנו בספר קודם של אסתי ג' חיים אנשי פינות (שעליו זכתה – בצדק רב! – בפרס ברנר). שם חווינו את הופעתה של הדודה אסתר מנקודת מבטה של דבורי, אחייניתה. שם נשארה אסתר דמות לא מפוענחת עד הסוף, צופנת סוד שאינו מתגלה. כאן, בנובלה החדשה, אנחנו מכירים את אסתר דרך עיניו של אביה של דבורי, שגם הוא, כמו בתו, התאהב, נסחף, התמלא בתשוקת חיים שכמעט אבדה לו, בעקבות הגעתה אל חייהם. כמה טוב לפגוש שוב את הדמויות הללו! כמה מרגש לגלות את הסוד שהוסתר מאתנו בספר הקודם. גם אם הוא מכאיב עד בלי די. וכן, גם בסיפור "סיד" מופיע החומר המקשר, אותו סיד, שכאן מישהו כמעט טובע בתוכו.

מעניין להבחין שהמילה "סיד" כמו מבליעה בתוכה בסמוי מילה נוספת: סיד מוכל גם במילה "סוד" שהוי"ו שלה התקצרה; וסוד שנקבר, כך אנחנו לומדים מהסיפור הראשון בקובץ – "זיכרון סמוי", אינו יכול אלא להתקשות בתוך הנפש ולחבל בה. וכך, אפילו שלושים השנים שחלפו בחייה של אליה, גיבורת הסיפור, מאז שעברה ניסיון אונס ועד ההווה הסיפורי, לא יכלו לגבור על הסוד שהסתירה.

הוא, הסוד, הרס כל חלקה טובה בחייה. "זיכרון סמוי" עוקב בעדינות, צעד אחרי צעד, אחרי התפוררות חיי הנישואים והמשפחה של אליה, שגם חברותיה חשות בשינוי הפתאומי שעברה, ואין לאף אחת ולאף אחד מאוהביה אף רמז שיבאר להם מה בעצם  קרה לה. "כמה פעמים כמעט סיפרה להן, אבל תמיד משהו לא התאים. מישהו או משהו קטע אותה – מכר אקראי שפגשו, מלצר שניגש לשאול לרצונן, צלצול הטלפון הנייד של אחת מהן." גם מבעלה התרחקה, התנכרה לו, ולא סיפרה לו מעולם: "היא זוכרת איך הטיחה את הטלפון אל הקיר כדי שלא תחייג אליו ותיילל את כל מה שנאגר בחללי הגוף, בתוך העור שלה, כבשק."

כיום היא מביטה לאחור אל כל השנים שחלפו, וחשה שהסוד הכלוא "החמיץ" בתוכה. אי אפשר שלא לחוש כאן במשמעות הכפולה של המילה: הסוד החמיץ בקרבה כמו שקורה לחלב, והוא גם גרם לה להחמיץ את חייה ואת אהבתו של נועם, בעלה. ואיזו החמצה! הסוד שיבש אפילו את הקשר שלה עם נוגה, בתה: אלִיָה מציקה לה בהגנת יתר, למשל כשנוגה הייתה בכיתה ד' אילצה אותה אמה לשאת אתה בילקוט פטיש לשניצלים, שמא יתקוף אותה מישהו והיא תוכל להתגונן.

אבל הדברים אינם פשוטים כל כך, שכן אסתי ג' חיים מערימה על הגיבורה שלה. אנחנו אמורים לכאורה לחוס עליה, להזדהות אתה, לכאוב את כאבה, להבין אותה. ועם זאת, אי אפשר, ככה, בחשאי ומאחורי גבה, שלא להתעצבן ממנה. כשהיא מטלפנת אל בתה הבוגרת, בת השלושים, כדי לברך אותה ליום הולדתה, אליה מתנפלת עליה עם מונולוג מהגיהנום: "את שומעת נוגי, תיזהרי ממניאקים. מאנשים מפוקפקים. שלא יסדרו אותך. תראי אותי, חלמתי להיות שחקנית. למדתי משחק. מהפחד, לא העזתי לעלות על במה. נשארתי מאחורי הקלעים. התפטרתי לפני שנים, כשהיית קטנה, אבל חזרתי על ארבע כשאבא עזב. מוכרחים להתפרנס נוגי. תמצאי עבודה שאשכרה משלמים בה, לשם שינוי. לא אצל הרמאים האלה שמנצלים אותך, כמו שניצלו אותי."

אליה מתעשתת אמנם ממש בו ברגע. נוזפת בעצמה: "טעות גדולה" אבל לא באמת מבינה, כשמגיעה תגובתה המוצדקת כל כך של בתה: "שוב את! שוב את ואת ואת! ואיך סבלת ואיך ניצלו אותך! זה יום ההולדת שלי, למה לבאס אותי? [באמת למה? למה??] את תמיד הקורבן, המסכנה, הסובלת, ואני צריכה להיות קשובה לך? להתחשב. למצוא עבודה טובה, בשבילך, שתהיי רגועה. זוגיות טובה, בשבילך, שתהיי רגועה, הכול בסדר, הבת שלך נורמטיבית. אפשר להתגאות בה או לפחות לא להתבייש בה. תרדי ממני אמא. תתמודדי עם הקורבניות שלך לבדך, לא על הגב שלי."

כאמור, אליה לא באמת מבינה. "אבל מה אמרתי, נוגי?" היא שואלת, ובהמשך, בינה לבינה, תוהה "ובעצם למה מוקצה כל כך להיות קורבן? למה אין כבוד לקורבנות של אלימות?"

ומתחשק לצעוק לה באוזן – די! די! הבעיה היא לא שהיית קורבן (לניסיון של אונס שלא התרחש), ולא שאין כבוד לקורבן, אלא בכך שאת כל חייך עיצבת סביב אותו רגע. הטראומה מובנת וקשה, אבל את התעקשת לא לדבר ולא לספר. לא הסכמת לעזור לעצמך, לעשות למשל מעשה פוזיטיבי וללכת לפסיכולוגית שהחברה הטובה שלך המליצה לך עליה. וכן, היית לגמרי אנוכית ומרוכזת בעצמך, כפי שאותה חברה אמרה לך: כשהיא הייתה זקוקה לך לא היית שם בשבילה. היית עסוקה רוב הזמן בעצמך ובכאב האינסופי שלך.

אכן, עברת התנסות קשה, אבל מכאן ואילך יכולת לפעול. לא לוותר לעצמך. לא לסגת אל פסיביות ואל רצף ארוך של קינה וויתור!

האם תיתן הסופרת לאליה כוחות? האם היא תלמד בכל זאת לעזור לעצמה? את התשובה לשאלה אתם מוזמנים לקרוא בספר…

פגשנו בו שלוש דמויות של מי שהוגדרו לאחרונה "זקנים בקבוצת סיכון". גילינו את התשוקות הנסתרות, את הסודות האיומים, את התקוות שלא נעלמות עם הגיל ובעיקר את החיים הממשיכים לפעום בגוף ובנפש. התעשרנו מאוד מהן ובזכותן.

תגובה אחת בנושא “אסתי ג' חיים, "סיד": על כוחו המחמיץ של הסוד”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s