בתי את בוכה או צוחקת?

 

"אני יודע איך התחילו לפחות שמונים אחוז מכל התקריות שם. […]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורטם, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם את חיל האוויר"…

את הדברים הללו סיפר משה דיין, מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסם ב-27 באפריל 1997, כלומר – כמעט שלושים שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא  נהגו כך, שכן דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין אמר שנקט את הצעדים הללו, כשם שעשו הרמטכ"לים חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין, כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים.

דיין הודה למעשה שמדינת ישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה"ל עילה להגיב מצדו בחומרה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר כזכור בכנסת החוק לסיפוח הרמה.

על המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים, ועל השאלה אם הייתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר 1967 והארץ שינתה את פניה, מאת תום שגב, וגם במאמר של פרופסור אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב,"בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה".

במהלך מלחמת ששת הימים ספגו היישובים בעמק מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסורים בצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה: באפריל 1967 התחולל יום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי והסורי. במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, ונודע כי רמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, צעיר יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר "בתי את בוכה או צוחקת". דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה לכמה ביצועים:

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מעל הקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. עם זאת, הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ שסק, הבובה שלה – נעלם. היא רואה את אמה שספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש שוב אינו מסוכן.

יובב כץ מתייחס בפזמון שכתב גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התעתדו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבאני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. תוכניתם עוררה את מה שכונה "הקרב על המים", מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, כדברי השיר:  "איש לא יסב את מימיו לאחור". השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קיד: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".

כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. כך למשל אפשר לראות כי באוגוסט 1990, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ' בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מזה המקורי: "זה הזמן ליזום דיון ציבורי על  שאלת הסרבנות," כתב אברמוביץ' בעיתון מעריב, "למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון־הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא אתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא אתנו, היא  שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת". מדוע, תהה אברמוביץ' במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה משקיעה תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור ("כל הארץ מלאה במאהלי מחאה", כך כתב במאמר) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? 

נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, נמשכות מאז ולתמיד.

 
 
 
 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s