במשך שלוש שנים עברו המכתבים בין רחובות ולונדון. ב-1967 היינו בנות 17 ו-16. כתבנו זו לזו על הכול, וכמובן גם על איומי המלחמה, שפרצה בבוקר ה-5 ביוני, היום לפני חמישים ושלוש שנים.

כתבנו במהלכה, וכתבנו כשהסתיימה. שתי נערות ישראליות של אותם ימים. 

להלן כמה קטעים מתוך מאות המכתבים:

19.5.1967, רחובות

אני כל כך מקווה שלא תהיה מלחמה, שיעשו משהו, כל המדינאים הגדולים האלה, שיפסיקו לשבת בשילוב ידיים, לעשות אספות באו”ם. חבל יהיה על כל הבחורים שיהרגו, אם תהיה מלחמה. זה איום! או תאנט מרגיז פה את כולנו, את יודעת, כל כך מזכיר המצב עכשיו את ערב מלחמת סיני, כל כך הרבה דברים משותפים, במיוחד עכשיו אחרי שנאצר סגר את מיצרי טיראן. את יודעת, אני כותבת את המכתב עכשיו, כשכל החדשות טריות עוד, כשכל מה שאני  כותבת זה… לעניין (?) אבל, הוא יגיע אלייך בעוד 5 ימים, מה יהיה עד אז?

10.6.1967 לונדון

אני חושבת המון על ניצן[1]. (הוא הרי בשריון). זוועה לחשוב על הטבח שהלך בין הבחורים שלנו, (וגם שלהם, בחיי!) לעולם לא אבין למה בני אדם עושים את זה אחד לשני. ביום חמישי בערב כולם היו מבסוטים ש”ניצחנו”, וכל סיני אצלנו והמשולש וכל זה. אז התחילו לטלפן ולהגיד “מזל טוב” ולספר בדיחות. ותאמיני לי, אני לא יכולתי לשמוח! איך אפשר באמת? הקורבנות כל כך איומים. לא אמרתי את זה לאף אחד. בני אדם לא אוהבים שמזכירים להם את הצדדים האלו.

תארי לעצמך שאין מלחמה. חשבת על זה פעם? זה לא נראה לך משונה? אני למשל לא יכולה בכלל לתפוש איך יכול להיות שחבר’ה צעירים בכל ארץ לא מוכרחים ללכת לצבא. תארי לעצמך שיהיה שלום אפילו רק עם ירדן ולבנון! שנוכל לנסוע לעשות סקי בלבנון, ובאילת נמל עקבה ואילת יהיו משותפים, ושהמלך חוסיין יבוא לביקור ממלכתי בארץ, ושניסע לטיול לאורך הירדן, כמו שיש עכשיו מושג “מים אל ים”… ושאפשר יהיה לעבור ליד הגבול וזה לא יהיה בכלל בכלל מסוכן!

חדשות: אנחנו “מודים” שאנחנו בדרך לדמשק. הערבים טוענים שהפצצנו שדות תעופה. אנחנו מכחישים. מי אומר את האמת, לעזאזל?!

[1] ניצן נוי, אופנהיימר. נהרג כעבור שש שנים, במלחמת יום כיפור.

12.7.1967 רחובות

אתמול היה היום השחור להמון משפחות בארץ, אתמול הודיעו לכל המשפחות על הרוגים, פצועים. ציפורה אמרה שכל מי שלא קיבל הודעה אתמול ובלילה יכול לקום בבוקר ולהניף דגל… אתמול הייתה הלוויה של שלמה. נסעתי גם כן. זה היה בקרית שאול, בחלקה הצבאית.  כל הדרך מבית החולים בתל השומר עד לבית הקברות עצרו מ”צ את התנועה. איזו שיירה ארוכה ארוכה!

17.7.1967 לונדון

מה שמשונה זה שפתאום אנחנו נוכחים שאין חומה על הגבול, ושאפשר לעבור את הקו הזה, ושמאחוריו עדיין יש חיים והם ממשיכים ממש באותה מידה שהם ממשיכים בארץ. וזאת, אני חושבת, הנקודה. פתאום הארץ גדלה והפכה פי שלושה מהגודל הקודם שלה. ואחרי עשרים שנה זה משונה בצורה שלא תיאמן. לקחת אוטו ופשוט לעבור את הקו הזה שמצוי בעצם רק על המפה. כל כך התרגלנו לעובדה ש – זהו, עד כאן, ומכאן יש “אויב” (זה מושג כל כך מופשט ובלתי מובן, ולאנשים שלא השתתפו במלחמה במיוחד) ו”מוות”, שגם הוא מושג כל כך מופשט.