השאלה המופיעה בכותרת הספר, מאיפה צצו הילדים, מהדהדת לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה נודע לנו שהם, 32 במספר, מתו. גם הרקע שבו יתרחש הכול נודע לנו. אנחנו מתקרבים אל "הג'ונגל, על נהר אֶרֶה, על רחובות סן כריסטובל… […] אל תוך צמחייה צפופה ומחניקה שבה מתגלה לי פתאום גן עדן."

אז מה נדרש מאתנו, הקוראים, העדים-בדיעבד למה שהביא למותם של הילדים הללו, כדי שנבין מהי ילדות? כדי שנדע איך היא מתקיימת ומה ביטוייה כשילדים שהתנתקו ממשפחותיהם יצרו לעצמם חברה סגורה משלהם, בשולי הציוויליזציה, לכאורה – ממש בקרבה?

ה-32 שמתו הופיעו פתאום כמו משום מקום, וטלטלו את חיי התושבים בסן כריסטובל, עיירה טרופית ששוכנת בין הג'ונגל לנהר שנוצר, על פי מיתוסים אינדיאניים, כשלאדמה נמאס להביט בעצמה והיא החלה לנוע.

המספר הוא משפטן שהגיע עם אשתו ובתה לאותה עיירה, שם האישה נולדה וגדלה, והמונולוג הוא זיכרון שלו ממה שהתרחש עשרים שנה לפני שהוא מספר לנו עליו.

זהו תיעוד שאורג בתוכו עובדות, הוכחות, רמיזות: כל מה שאילץ את תושבי העיירה להביט בעצמם ולנסח את תולדות האי-סדר והאלימות שהילדים הביאו אִתם. הסיפור מזכיר לפרקים את המסע אל לב האפלה של קונרד, ואת בעל זבוב של ויליאם גולדינג. הראשון, מכיוון שמתעוררת תחושה של התקדמות לתוך לועה של אכזריות מסתורית ומבעיתה, השני, מכיוון שכמו אצל גולדינג אנו עדים לקיומה של חברת ילדים פראית ואכזרית שקובעת לעצמה את הכללים. אלא שבניגוד לבעל זבוב, שם אנו עדים לתהליך הפיכתם של הילדים לפראי אדם אלימים, בספר שלפנינו אנו רואים אותם מרחוק, מתוך הפריזמה של המספר ונקודת המבט שלו.

ברקע מודגשת כל העת עוצמתו של המקום שבו הכול מתרחש. הג'ונגל אשר "משטיח ומאחיד את העוני ובאופן מסוים אף מוחק אותו", כך ש"העליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות". ועם זאת "הדם זורם בכול, הוא ממלא הכול. מאחורי הצבע הירוק של הג'ונגל, מאחורי הצבע החום של הנהר, מאחורי צבעה האדום של האדמה נמצא תמיד הדם, הדם שזורם ומשלים את הדברים".

המספר מראה איך הג'ונגל והציוויליזציה משלימים זה את זה, גם אם הם מנוגדים: "הניגוד בין הג'ונגל לסן כריסטובל היה כמו הניגוד בין שתי האמיתות האלה: מצד אחד המציאות של הג'ונגל, אכזרית מדי, בלתי אנושית מדי, ומצד שני אמת פשוטה, פחות אמיתית אולי, אבל כמובן מעשית יותר, ובה נאחזנו כדי לחיות".

אפילו אשתו של המספר מציגה בדמותה את ההתנגשות הזאת: היא מורה לכינור, אבל "המוזיקה הקלסית הייתה [מבחינתה] משהו שקורה רק בשכל". היא מעדיפה את "שאר סוגי המוזיקה – הקומביה, הסאלסה, המֶרֶנְגֶה" שהיא חשה שהם "מתרחשים בגוף, בבטן".

מבטו של המספר על הילדים הזרים שצצו והופיעו בעיירה מבהיר לו דברים על ילדים בכלל: "ילדים רואים בעצמם יורשים טבעיים של כל מה שמקיף אותם. המכונית של הוריהם היא באופן ישיר המכונית שלהם, הבית הוא ביתם, וכו". ומה קורה כשילדים נזנחים? כשהם מוצאים את עצמם בשולי החברה? הם "היו מודעים לכך שבניגוד לילדים 'נורמלים', הם אינם היורשים הטבעים של שום דבר. ומכיוון שלא היו היורשים הטבעיים, הם נאלצו לגנוב". כל תושבי העיירה חשים ש"הם היו ילדים, כן, אבל לא כמו הילדים שלנו", אבל המספר שם לב לדמיון: "כשהיו שמחים כמעט לא ניכר הבדל בינם לבין הילדים שלנו". הם עשו פרצופים כדי להצחיק זה את זה או קמו במהירות אחרי גלגול ואז נפלו על התחת ועוררו שמחה רבתי". הם עד כדי כך דומים לילדים "שלנו" עד שהוא זוכר בפליאה: "גם אני חייכתי ברבים מהמקרים האלה, מופתע שאלה הילדים שמהם התחמקנו, שכאשר ראינו אותם עברנו למדרכה ממול או חצינו כיכרות באלכסון". אמנם הילדים הזרים הללו המציאו שפה משלהם, "אבל צריך רק לעצום עיניים כדי לגלות עד כמה הניגון של המשפטים שלהם דומה לשיחה שהייתה יכולה להתנהל בין ילדים רגילים: רצף קריאות בעקבות רצף טענות, אמירות תקיפות אחרי קולות הסכמה, תשובות הפזורות בין השאלות. והשמחה, כאילו גילו הילדים האלה איזו שמחה סודית שילדים נורמלים מתקשים למצוא אותה."

ובכל זאת, הילדים הללו שונים. הם "כבר התחילו לשנות את השמות של הכול." דינם, כידוע לנו כבר מהשורה הראשונה, נחרץ. כיצד מתו? מה בדיוק קרה שם? את זאת אניח למי שטרם קרא את הספר לגלות בעצמו.

בספרדית שמו של הספר הוא "רפובליקה זוהרת". ייתכן מאוד שהשאלה שנשאלת בגרסה העברית מעוררת סקרנות ולכן אפקטיבית יותר.

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד