ברטולט ברכט היה רק בן עשרים ושלוש כשכתב בלדה ובה אפשר כבר להבחין במה שיעסיק אותו כל חייו כיוצר. השיר הוא כתב האשמה נוקב כנגד החברה שבה לאישה צעירה, מארי פראר, אין שום סיכוי לשרוד בעולם שאליו הגיעה בעל כורחה, והוצאה ממנו באקט אלים ובכאב שאין לו שיעור. 

 למארי פראר יש כבר גוף של אישה, אבל היא רק נערה צעירה בת שש עשרה, יתומה משני הוריה. היא ננטשה והופקרה אחרי שהרתה. ייאושה קשה ומר. אין בשיר עליה שום דבר מטפורי. הוא מפורט וראליסטי. ברכט מתאר אותה, ואת מה שעבר עליה ועל תינוקה הרך: הניסיון הנואש, הלא חוקי, להפיל את העובר, ייסורי הנפש והגוף, חוסר האונים, היעדר כל יד שתושט לסייע לה, והסוף הנורא.

הנה השיר, כאן בתרגומה של אנה הרמן, שנעשה לבקשתה של שילה פרבר, שאף הלחינה ושרה אותו:  

מארי פראר, קטינה, נולדה ביום סגריר,
חולת רככת, יתומה משנֵי הוריה,
בלי תיק פלילי עד כה, בלי שום סימן מסגיר,
רצחה תינוק. וכך העידה למפרע:
בחודש השני להריונה, בְּכֹחַ
ניסתה להיפטר מן העובר, סיפרה –
בעזרתה של ברמנית הזריקה חומר.
זה לא הצליח אף שזה כָּאַב נורא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

והיא שילמה הכל, סיפרה, כפי שסוכם,
הידקה את המחוך בְּכֹחַ סביב מתניה,
היא שתתה ליקר זרוי פִּלְפֵּל שֶגם
גרם לה להקיא, גם לא עָזַר כנגד.
אפשר היה לראות כבר איך תָּפחה בִּטנהּ,
וכששטפה כֵּלים, היה גופהּ מפריע.
היא מספרת, אך הרי עודה קטנה,
איך היא התפללה כל לילה לְמריה.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

אבל את התפילות המציאות הֵמיסה
והיא היתה זקוקה לְסַעַד, לעזרה.
בשל המצוקה, היא התעלפה בַּמִּיסה,
מול המזבח נעטפה זעה קרה.
אֶת מצבה עד בוא שעתה שמרה בְּסוד.
גם לוּ סיפרה, איש לא היה חושד שהיא,
חסרת היופי, כך שודלה קשות, שזאת,
חסרת החן, נפלה בידי פיתוי פראי.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בבוא שעתה, סיפרה, בַּשַחַר האפור,
כשאֶת המדרגות שָטפה, כְּאֵב פילח
כחוד מסמר את עומק טבורה וכפור
היִסורים אחז בה מבָּשָר עד לֵחַ.
וחֵרֶף הצירים הסתירה את סודה.
וחֵרֶף הצירים תלתה כביסה בְּאֶלֶם.
בְּלֵב כבד הבינה, וראשה יָדַע –
אל העולם יבוא מתוך רחמה הילד.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

על יצועה עלתה רק מאוחר מאוד.
עוד לא שכבה וכבר למטה הִזְעִיקוּהָ –
בשלג הכבד לבטוש ולעבוד.
רק באחת-עשרה עלתה על היצוע.
רק באישון הלילה התפנתה ללדת.
וכך, היא מספרת, היא ילדה את בנה.
והוא דמה לכל הילדים, הילד,
למרות שהיא, אִמו, היתה כל כך שונה.
אך לא, זו כלל אינה סיבה לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בשארית כוחה יצאה מכפור החדר,
היא מספרת, כי הכפור היה איום,
וגררה עצמה לשרותים, ללדת,
מתי? אינה זוכרת. כבר עלה היום.
אל תוך השרותים החל ליפול השלג,
קפאו כפות-ידיה, לא יכלה לשאת
כמעט את התינוק, כמעט להחזיקו,
ולא יכלה בכלל את דעתה לתת.
חושיה התקהו משֶלֶג ומקור.
אבל חִסכו ממנה זַעַם וקללה
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

ובין השרותים לחדר הוא צָרַח.
בִּכְיו וצרחותיו הרתיחו את דמהּ.
והיא, באגרופיה, בגופו הרך
הלמה בְּעִוורון, עד שֶילדהּ דָמַם.
ואת גופו לקחה אִתה אל המיטה
וכל הלילה שָם ביחד הצטנפו.
וכשעלה היום, בינות לכביסתה
החביאה את גופו הקט והקפוא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר נולדה אמנם ביום סגריר,
היא אם לא-נשואה והיא מורשעת. שם,
בבית-הסוהר, מתה. סיפורה מזכיר
לכם את חטאיהם של כל בני האדם.
אתן שבין סדינים צחורים כורעות ללדת
ומכנות את פרי הבטן "מבורך",
אל תגנו אותה, נידחת, מקוללת.
חטאה המכוער בסבל רב נכרך.
ואל נא תחפזו, אתם, לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר הורשעה והוצאה להורג, כי הרגה את תינוקה. כל השומע מגנה את הרוצחת, אבל ברכט בשירו פונה שוב ושוב אלינו, העדים בדיעבד, ומפציר בנו: "אל תחפזו לְקַלְּלָהּ / כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה". הוא מבקש מאתנו לחמול עליה במותה, אם לא בחייה, לנסות להבין את הנסיבות שלא הותירו לה שום אפשרות, שום תקווה. 

מארי פראר, הדמות שברכט בדה, מופיעה במחזה מ-1997 בשם  "Freud's Girls", כלומר – "הבנות של פרויד", שכתבה מחזאית אמריקנית בשם דורי אפל. שם היא מופיעה לצד ברטה פפנהיים, וירג'יניה וולף ואנאיס נין במעין משפט שהן עורכות לאבי הפסיכואנליזה, וזאת בשל הפגמים שמצאו באופן שבו טיפל בברטה פפנהיים, המוכרת בכינוי שהעניק לה פרויד: אנה או.  לטענתן פרויד הפקיר למעשה את המטופלת ומסר דיווח שווא על החלמתה. כל אחת מהן מייצגת פן של נשיות פגועה: שתי הסופרות הנודעות וירג'יניה וולף ואנאיס נין היו קורבנות של גילוי עריות: בראשונה פגע אחיה ובשנייה התעלל אביה, אחרי שזנח אותה בילדותה אך שב לחייה בבגרותה. פרויד פיתח, כידוע, את "מודל הטראומה", שלפיו, כך הסביר, עברו מטופלות רבות פגיעה מינית טראומטית, אך בשלב מסוים, לנוכח התגובות הסוערות לתיאוריה שהציג, שינה את התיאוריה למה שכונה "מודל דחפי", שעל פיו מדובר לכאורה רק בפנטזיה של מיניות ילדית. 

מארי פראר מצטרפת במחזה אל שלוש הנשים האמיתיות שמקטרגות על פרויד ועל כך שחדל להאמין למטופלות שלו. היא מייצגת את מי שהחברה כולה פגעה בה ודנה אותה למוות, אחרי חיים קצרים ומיוסרים.